"על העיברון" – על עברית מעוורתת. "ממחייה" השפה העברית לפרענק'ינה איס אמחייה של השפה העברית.

קלריס חרבון. ©

מאחר וכ"ו בכיסלו (קרי ה – 10.12.2012) הוא יום פטירתו העברי של אליעזר בן יהודה, 90 שנים בדיוק, וה – 16 בדצמבר הוא מקבילו הלועזי, חשבתי, שזה הזמן להעלות את המאמר הזה.

פנו אליי לפני כמה שנים מעיתון "הארץ", ממדור "גלרייה", במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל שבוע הספר "העברי" (עברי מהו?) הסוקר מספר יוצרות/ים, אינטלקטואליות/ים ואמניות/ים שחיות/ים בחו"ל ויוצרות/ים, בין היתר, בעברית. זוהי הרשימה ששלחתי. (למאמר שפורסם ראי/ה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170848.html)

נתבקשתי לכתוב על תהליך הכתיבה בעברית במדינה "זרה". וזה בדיוק מה שאני עושה כעת – כותבת בעברית בסביבה שאיננה דוברת עברית, על איך לכתוב בעברית בחו"ל. יכולתי לכתוב על כמה זה קשה ליצור בעברית במרחבים דוברי שפות אחרות, ולמנות את הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית במקום שאיננו תומך, אפילו לא בשפת המחשב אותו קניתי בישראל. יכולתי, למשל, לתאר כמה העברית לעיתים נעלמת מרצף המחשבה, ומאיטה את יכולת הכתיבה, או כמה זה מבהיל במיוחד למי שרהוטה בעברית, שהיא לה כלי לביטוי וליצירה, להתקשות פתאום בלמצוא מילה זאת או אחרת.

אולם, התמקדות בהיבטים אלה של הכתיבה בחו"ל איננה העיקר עבורי. הקושי שלי ביצירה טמון בהיבט ראשוני יותר, מטרים. עמוק. זה הקשור ליחסים הדיאלקטיים והקונפליקטואליים שלי עם העברית עצמה. הנסיעה לחו"ל עימתה ואימתה אותי עם הקשר שלי לעברית, הן זאת שאני מדברת והן זאת שבאמצעותה אני יוצרת ומחפשת לי קול. גיליתי שהעברית מכאיבה לי ומעציבה אותי. תקופה ארוכה לא יכולתי ליצור בעברית. היינו שתינו במשבר זוגי ואני הרגשתי צורך להתנתק ממנה. להתגרש.

בחרתי, אפוא, שלא להתמקד בתיאור הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית בחו"ל. כאישה פמיניסטית מזרחית הרואה חשיבות בניתוח קונטקסטואלי אתמקד דווקא בשאלה האפריורית: מדוע הרגשתי קושי לכתוב בעברית?

התשובה טמונה בנראטיב הפרטי-קולקטיבי שלי.

נולדתי בישראל למשפחה מזרחית. כמו משפחות רבות אחרות שהובאו לישראל ממדינות ערביות ו/או מוסלמיות, נכפתה עלינו עברית אחרת, אשכנזית, שלא התירה לנו להשתתף בעיצובה ולהשפיע על אופייה. עברית שחרתה על דיגלה הרואיות, וניצחון "החדש" על הישן והישֵן, "הגלותי", "הדקדנטי", ובעיקר זה "האוריינטליסטי". המזרחי. לא עוד עברית עם ח' וע'. עברית "נקייה" עם א' רפוייה. אברית. 

אליעזר בן – יהודה "החייה" את העברית. אולם, אותו אב"י דיכא את אבי ואימי שלי. אותי.

את העברית-המוגרבית (באופן אירוני פירושה מערבית הוא "מערבית"), עתיקת-היומין והמפוארת, הוריי ארזו עמוק אל תוך המזוודות, ופרקו אותה רק בחדרי-חדרים, בתוך הבית הציבורי שבו הן/ם ושפת אימן/ם נכלאו, מורשות/ים לצאת אל המרחב הציבורי ולדבר עברית נטולת עבר. העברית הפכה לעיוורית. מעוור(ת)ת כול מה שהוא מזרחי. כל מה שמזכיר את הערבי. סיכול אותיות קטן בין הע' לב' בערבית, והינה לנו עברית.

אני נולדתי הישר אל תוך העיברון. העברית, כך החדירו בי, היא האמצעי היחיד שלך, קלריס, להשתלב במרחב ולחדור אל "הכאן", "הישראלי". אם ברצונך להשתלב במרחב הציבורי וליצור, עלייך לדבר אותה, לאמץ אותה. לעבור תהליך כוזב של שיכנוז במסווה של עיברות. עיוורוּת. אנחנו עוורתנו. אולצנו ללבוש מסכה לבנה ולדבר עיוורית. רחוקה מהשפה של הורינו. כזאת שחוברתנו לחשוב שהיא העברית היחידה והלגיטימית.

אז התנגדתי. בניגוד להוריי, בעטתי בעיוורית וחיפשתי אחר עברית משלי. יצרתי בעברית תוך התנגדות. השתמשתי בה, כדי להתריס, להתריע ולמחות. בעטתי בה ובאמצעותה. אולם, זה לא הספיק. עדיין הרגשתי שהעברית איננה שלי. חוברתנו לחשוב ש"עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מאֹד", כפי שכתב ארז ביטון בשירו המאלף "שיר קנייה בדיזנגוף", איננה השפה שלנו. עברית "תקנית" היא זאת שמדוברת על – ידי אשכנזיות/ים, ששולטות/ים בה ובלגיטימיות לדבר ולכתוב אותה. העברית נוכסה על – ידי האשכנזיות כשפתה הרשמית ובבעלותה הבלעדית. כמו מועדון פרטי, אליו אנחנו הוזמנו תחת אשרות כניסה/שהייה זמניות, מוכיחות את "הצלחתו" של מפעל הקליטה הציוני.

בעיקר, חשתי גלות, כי לא היה בעברית גם משלי. רציתי להיות יותר משוכרת זמנית של העברית. רציתי שהיא תהיה גם שלי, ובעיקר שיהיה בה גם משלי. לא עוד ליצור בעברית, אלא ליצור אותה. אלא שלבצע זאת בישראל, חשופה לדה-לגיטימצייה תמידית, היה קשה. ברחתי לחו"ל.

הגעתי לנמל התעופה בלוד חמושה בעברית, כרטיס "הכניסה" והיציאה שלי ל/מישראל, תעודת "ההכשר" שלי במעברי הביטחון. עברית נקייה מחפצים חשודים, כמו ח' וע'. לאחר שהוכחה עבריותי, העמסתי אותה אל תוך המזוודות, והפקדתי אותה בידיה האמונות של נציגת חברת הנסיעות. תגית על המזוודות תרגמה אותי לאנגלית, הרמז היחיד למקום שממנו אני מגיעה, וכתובת למקרה שהעברית תאבד בדרך. יאללה', עברית, ניפגש בצפון אמריקה.

נפרדתי מהעברית ועליתי למטוס, קלה, ללא משא עודף.

הגעתי אל מעבר לים וקיבלתי את העברית חזרה, שמורה היטב במזוודותיי. הגיע תורי לפרוק אותה מהמזוודות וללבוש אותה חזרה. אבל, היא הכאיבה לי, הזכירה לי את שוליותי וזרותי בישראל. שמתי אותה על קולב, הכנסתי אותה לארון, ולבשתי כסות חדשה של זרות כפולה. זרות בתוך מקום חדש, והזרה מהעברית עצמה.

רציתי ליצור בשפה "ניטראלית", שאני בוחרת לדבר. לא זאת שמדברת במקומי ושמדובבת אותי. גם אם במחיר של זרות חדשה. העדפתי אותה על פני העברית. חיפשתי קול חדש. הישארי על הקולב, עברית! עכשיו תורי למצוא עיצורים, הגאים ומילים בשפה אחרת. אלבש אותך אולי מאוחר יותר, כשאצטרך לדבר אותך עם "הארץ". העברית שנכפתה עליי בישראל ושגזרה עלי זרות "בתוכנו" הכאיבה לי מידיי. העברית שכה מילאה את דפיי בישראל, דיכאה לי את חדוות היצירה. יצרתי רק באנגלית. רק האנגלית אפשרה לי לפרוק את הכאב. היא היתה מתנה עבורי. היא שחררה אותי מהמונופול של העברית עלי.

גם זה לא הספיק. עדיין חשתי בדידות. מה שהתחיל כצורך כמעט הישרדותי להע/אלים את העברית ולתרגם אותי ואת קולי לשפה אחרת, שתציל אותי מן הבדידות התרבותית-פוליטית שלי כמזרחית בישראל, המשיך למשהו הפוך, מדהים, משחרר. דווקא הבדידות הקשה שחשתי בשנים הראשונות באוניברסיטת ייל היא זאת שגרמה לי להבין, שהבדידות שלי, היא זאת שאני "סוחבת" כבר מישראל. זאת שהותרתי תלוייה על הקולב בארון. העברית. היא היתה בדידותי. הזרות בחו"ל אפשרה לי מרחב גדול של נשימה, ויכולת התבוננות פנימית על ישראל מחוץ לישראל. רק באמצעות האנגלית יכולתי להוציא את העברית מן הארון. אלא, שהפעם היא לא התאימה אותי למידותייה. הפעם התאמתי אותה למידותיי החדשות. המשוחררות.

עברתי תהליך הפוך לזה של הוריי. החזרתי לעברית את הערביות שלה. כדי להתחבר לעברית משלי, שלי, הצטרכתי להחזיר את העברית הנחבאת של הוריי אל מעבר לים. לכלוא את זאת שנכפתה עליי ולשחרר במקומה את זאת שאולצנו לזנוח. זאת של סבותיי וסביי זוהרה ומשה  בן – נעים, ושל קלרה ויצחק חרבון, של שנים רבות של שפה יהודית – מוגרבית, של שירה, קסידות, ואנדלוס.

עם הזמן למדתי לנצל את המרחק. החיים בחו"ל מאפשרים לי את מרחב הלגיטימיות לכתוב בלי שיפוטיות ובלי הגחכה, רחוקה מספיק, כדי למצוא קרבה לעברית. בהשאלה הפוכה מרבי יהודה הלוי, את ליבי המזרחי לא מצאתי במזרח, אלא בסוף מערב. ובהשמיטי את ה-מ' מה"מערב", יכולתי להתחבר לערב. למגרב.

בדומה לדמות משירו של ארז ביטון גם "אֲנִי אוֹרֵז[ת] חֲפָצִים/לַחֲזֹר לַפַּרְוָרִים/וְלָעִבְרִית הָאַחֶרֶת". אלא שבניגוד לה, אינני חייה בשני יקומים מנוגדים, האחד של העברית "המעודכנת" והאשכנזית, והשני של "העברית האחרת", "השולית", שחוזרות/ים אליה בהיחבא ב"שָעָה אַפְלוּלִית". את העברית המזרחית שלי אני חושפת לאור היום, ויוצרת עימה בכול שעות היממה, גם כאשר אני נמצאת במרחב מדבר אנגלית. הפסקתי להתבייש. כמה טראגי. העברית הפכה למפלט עבורי רק עם היציאה מערבה מישראל שבמזרח.

נסעתי כדי למצוא מפלט מהעברית שנכפתה עליי "שם" בישראל, והעברית הפכה למפלט שלי "כאן" בחו"ל. רק שהפעם העברית לא מנכסת אותי. אני מנכסת אותה. העברית לא כותבת אותי יותר. אני כותבת אותה.

יצחק חרבון, סבי ז"ל - מרוקו 1950 - הקניין הראשי של קמח.

יצחק חרבון, סבי ז"ל – מרוקו 1950 – הקניין הראשי של קמח. הצרפתית, זאת הקולונייאליסטית, דווקא, היא זאת שהחייתה את סבי וכיבדה אותו.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות ניעורים......... אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על "על העיברון" – על עברית מעוורתת. "ממחייה" השפה העברית לפרענק'ינה איס אמחייה של השפה העברית.

  1. ilana shzor (sugvker הגיב:

    הרבה רשמים העלית בי.
    על איך שלא יכולתי להיפרד מהעברית, אלא שלא היתה לי שום אלטרנטיבה. המדינה דאגה לכך שהאנגלית שלי תהיה לא מספיק. אז נשארתי ונצמדתי לעברית. בהתחלה כמו היאחזות אחר כמו התנחלות אוריינטלית דווקאית, שתלתי את עצמי בתוכה ועיצבתי אותה לעצמיותי.

    אבל כדי להגיד את עצמי שהתחייבה לחופש יצירה וביטוי עצמי כחלק מנרטיב פוליטי של המזרחיה שאני – בחרתי להגדיר את עצמי "מזרחיה" (ולא מזרחית , כמו יהודיה, ערביה…) כמה סימבולי שהוורד לא מקבל את המזרחיה שאני ומאותת באדום טעות .

    • clarisharbon הגיב:

      אילנה היקרה,

      כמה את צודקת. יו, כמה כאב צרוף וצרוב לנו. גם אני תמיד תוהה, איך המחשב לא מקבל דווקא מילים מזרחיות למיניהן. זה כה סימבולי, את צודקת. אין לנו שום מרחב של לגיטימיות.

      עם הרבה הכלה

      קלריס

      • (ilana shzor (sugavker הגיב:

        תודה לך מאמי, שבת שלום וחג אור של אמת לך איפשלא תהיי על הכדור…

  2. Eden Maslawy הגיב:

    קלריס היי,
    אהבתי לקרוא את הפוסט שלך, את כותבת יפה ומרתק, הכתיבה שלך יוצאת דופן והרעיון בועט.
    אני מזדהה עם הזרות שאת מנכסת לשפה העברית המחודשת של מחייה השפה- אליעזר בן יהודה.
    לא יכולתי להתעלם מהחזרה על אשכנזיותה של השפה המחודשת ולא הצלחתי להבין אם את מתכוונת לעברית המדוברת או גם לכתובה.
    כמי שמוצאת עניין בעברית התנ"כית, העברית הבסיסית, הראשונה-
    אני מתקשה לאמוד את השינויים בעברית המחודשת של מחייה השפה, מכיוון שלמראית עין, העברית המחודשת הועתקה כמעט אחת על אחת מספרי החומש, ומילים בעברית המחודשת שלא הועתקו מהחומש ולא מהנביאים, הן שורשים של מילים מהחומש או מהנביאים.
    כמובן חוץ ממילים שמקורן ביוונית, ספרדית, אנגלית, איטלקית וכו' שלהן קשר הדוק לעברית המחודשת של אליעזר בן יהודה ושל האקדמיה- העברית הבסיסית הרחבה היא העברית הבבלית, התנ"כית.
    באשר למשמעויות שאליעזר בן יהודה טיפח לשפה המחודשת, אני קצת מהורהרת,
    אני מאמינה שמילים רבות בשפה העברית התנ"כית, אחזו במשקלים שונים ובמשמעויות קצת שונות,
    כך שיש בעברית המחודשת של אליעזר בן יהודה- מילים ומשמעויות שקצת הוצאו מהקשרן.
    מה שבטוח, אסכים איתך על המונח הגאוני שטבעת- עיוורית.
    עיוורית היא ללא ספק, השפה שאנחנו מדברות,קוראות ושומעות.
    תודה לך,
    עדן.

    • clarisharbon הגיב:

      עדן, היי,

      תודה על המילים שלך. לגמרי מסכימה. הטענה שלי היא, שלא אב"י, שהוא רחוק מלהיות אבי…. 🙂 , דיבר אותה לראשונה בהקשר החולין שלה. וברור, שיש הקשר למקורות. ואת בטח יודעת יותר ממני בענייו הזה (וכמובן בעוד עניינים אחרים). והרי זהו חלק מן העוול, החילון של השפה, שנסמכת באותה העת על המקורות, תוך סכסוך שלנו, המזרחיות, עם המקורות. יש פה הקשר רחב יותר של מנגנוני כוח, של לגיטימיות ושל חשיפה לעיוורית המתוקנת לכאורה, זאת האשכנזית. זאת הראוייה, שלוקחת מן המקורות, אבל, דורסת במגפיה את ה – ח' ואת ה – ע'. העובדה, שזוכרות/ים רק את אב"י, היא היא הנותנת. השיכנוז של השפה, ושל התהליך של ההתהוות שלה. ניכוס של כולה. סוכר לעומת סוכר במילעיל לעומת מילרע ועוד.

      המשך יום נפלא

      קלריס

      • גיל הגיב:

        תודה על פוסט מרתק ומעורר מחשבה.
        מה שקצת מסבך את העניינים עבורי הוא שדווקא העברית הממסדית לא היתה אשכנזית במלוא מובן המילה, ולמעשה התכחשה לאשכנזיות/גלותיות. קודם כל בגלל הכחדת היידיש הדורסנית, וגם אחרי זה, העברית שנקבעה כתקנית היתה דווקא בהגייה הספרדית, כולל החי"ת והעי"ן, לפחות בכל מה שנוגע לקול ישראל. משה חובב-מחבוב שהפך לקול המזוהה ביותר שם, ומאוחר יותר הסתעף בקשרי נישואין למשפחת בן יהודה. כך שגם ה"אשכנזיות" של העברית הממסדית, העיוורית, אינה טהורה אלא מסוכסכת גם היא בתוך עצמה.

  3. clarisharbon הגיב:

    גיל, תודה רבה על התגובה שלך.

    כן, ענייו האידיש ידוע ומוכר. ההגייה הספרדית אולי הוכרה כתקנית מעל גלי האתר, אבל, לא בעלותיה/בעליה. בדיוק, כמו ששידורים אלה ו/או אחרים בערבית לא הוכיחו את רב – תרבותיותה של ישראל. רוצה לאמר, שיחסי הכוח לא השתנו, ואין בעובדות אלה, כדי לקעקע ביחסה השמפיל של ישראל האשכנזית למזרחיות/ים. עדיין "ההכרה" העקרה לדעתי בעברית "הספרדית", באה ממקום פטרוני, וכזה שאולי מתחבר "ליהודי/ה ההיולי/ת", התנ"כי/ת עאלק, זה שההוא בן – גוריון שאף כאילו להגיע אליו, אבל, תוך דריסת נושאיה/ו, קרי המזרחיות/ים. בדיוק כמו, שסלוגנים של סולייאליזם בקיבוצים, הם לא אחרים מכלים קפיטליסטיים של כיבוש המרחב, ואלה, שעבדו בשדותיהן/ם. אז, מה שאני חושבת, כן, גם האידיש נדרסה, ועדיין דובריה לא נדרסו מאותו מקום של שנאת האחר/ת כמו בהקשר המזרחי. בן – גוריון שאף להקים ישראל "נקייה" מן העבר, לרבות האידיש. אבל, עם המזרחיות/ים זה היה על רקע עמוק יותר. עבורו, המזרחיות/ים עצמן, ולא רק שפתן, היתה נמוכה, פרימיטיבית ודקדנטית. כמובן, שזה לא הפריע להקמה ש התיאטרון האידי וכולי'. דובריה עדיין נהנו מהון תרבותי אשכנזי, שאיפשר להן/ם ניעות בתוך המרחב הפסאודו ישראלי. מה גם, שעניין האידיש, הוא עניין מזרחי אירופי, של הבניות של הירארכייה בתוך האשכנזיות. כבר באירופה השפה הזאת נחשבה לנחותה עבור, לדוגמא, יהודיות/ים גרמאניות/ים, שהסתכלו על האידיש ודובריה כסלאביות וכנחותות ושעבורן שפת "תורת ההשכלה" "והנאורות" היתה השפה הנחשקת. אז כן, אתה בהחלט מעלה נקודה חשובה, אבל, שוב, אין היא פורטת על אותו מקום של הדיכוי של המזרחיות/ים, שעבורן דיכויה של השפה, היה רק אחד מן ההיבטים הקשים של הדיכוי. אשכנזייה דוברת אידיש יכלה למצוא דרכים אחרות לחפות על "הדיכוי" של שפתה. למזרחיות/ים לא היו ואין דרכים אחרות. ועדיין לאמר מיידלע נתפס כנון וראוי יותר מכפרה למשל, ואו אידישא מאמא, לעומת מאמא דייאלי. וראה גם את עניין החלפת השמות. הרבה טוענות נגדנו: "אבל, גם אנחנו שינינו את שמות המשפחה". נכון. רק לא מאותן סיבות. "עיברות" השמות נבע אצל אשכנזיות/ים כדרך להתחבר לישראלי//ת "החדש/ה" שותפות כולן/ם בתהליך יצירת הישראליות "הרצוייה" והראוייה, כזאת, שמאפשרת לטייסים שמות עבריים, להתחרות על מקומות בנציגויות בחו"ל ועוד. תחושת האחדה של יצירה משותפת של משהו חדש. עם מזרחיות/ים זה מעשה מתוך מקום של בושה בשמות שלנו, כדי שנישמע, לפחות על קורות החיים שלנו, אשכנזיות/ים. זהו "עיוורות" ו/או יותר נכון שיכנוז. לא באמת עיברות.

    תודה רבה על הע/ארה שלך

    קלריס

    • גיל הגיב:

      מסכים מאוד מאוד עם האבחנה הפותחת שלך – שגם אם ההיגוי היה ספרדי, השימוש בו היה אינסטרומנטלי תוך דריסת "ההוגים הספרדים" עצמם, כחלק מהגל הכאילו-ילידי של הציונות הבן גוריונית שרצתה לגור במזרח אבל להחשיב את עצמה "העולם המערבי" ולבוז לסביבותיה. ולכן כמובן כפי שאת כותבת אין סימטריה או איזון בין הבוז לגלותיות, שהיה קונפליקט פנים אשכנזי, לבין הבוז ל"מזרח" (סלחי לי על הכותרת המשטיחה) שהיה כוח מארגן. עדיין מי שהתעקש לדבוק בתרבות יידית סבל ובדרך כלל מצא את דרכו מחוץ לישראל או לגלות פנימית, אבל זה לא מבטל את דברייך הנכוחים. מצפה לפוסט הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s