קלריס חרבון: בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות.

©

מאמר חדשה שלי בספר חדש "לקסיקון המחאה", שפורסם אף "בהעוקץ" לבקשת העורכות/ים.

מדהימה אותי העובדה, שגם כתיבה אקדמית, מלאת הוכחות, ולא שיש עליי כול נטל הוכחה פדגוגי לשכנע מוכחשות/ים ומכחישות/ים, מקבלת מקום של בוז והגחכה. במיוחד, כשאני כותבת על זה במאמר, על התגובות הרגילות של אשכנזיות/ים.

כאילו אני איזו קופה, שרק אתמול למדה לקרוא. זה מזכיר לי אירוע, שבו הקראתי ציטוט של בן – גוריון, שאמר עלינו, שאנחנו, קרי המרוקאיות/ים, כמו העבדים השחורים מאמריקה. סטודנטית קמה ואמרה, שזה לא ייתכן, והיא לא מאמינה. לא לזוועה של הגזענות של האיש הזה. היא לא האמינה, כי לדבריה: "בטח העתקת את זה לא נכון". והרי, אני בורה, שרק אתמול למדה לכתוב, נגמלה מטקסטים עם איורים ותמונות בצבעים, עם ניקוד מודגש, והעתיקה בטעות משפט, שצריך היה להיקרא אחרת: "המרוקאיות/ים הן/ם כמו הנורדיות/ים הלבנות/ים, זהובות/י הבלורית, שהגיעו מרצונן/ם החופשי לחופיה השמימיים של אמריקה". מזעזע. להיות מואשמת בבוז כזה, על היותי טיפשה, שלא יודעת להעתיק נכון. מה יש לאמר על זה? מה?

רק מוכיח, כמה האשכנזיות/ים לא קוראות/ים דבר, וכשבר הן/ם קוראות/ים, הן/ם עסוקות/ים בלהכפיש ולהתבכיין. בלעוות את הטקסטים. לא להתווכח עניינית, לגופו של עניין, מה גם שאין בדיוק על מה להתווכח. אפשר אולי להתווכח רק על האם זה היה מכוון או לא, קרי לעניין המניע. אין מה להתווכח עם העובדות. ובמקום הן/ם מתלהמות/ים לגופה של אישה. בואו נכפיש את הכותב/ת. נבזה אותה, נרדד את טיעוניה. נמעיט בערכה. נעשה לה הפחתה ורדוקצייה. הן/ם מתווכחות/ים עם עובדות/ים היסטוריות/ים ועכשוויות. מערערות/ים על האמיתות של הוכחות כתובות, מצוטטות, מובאות. מתגובות ריקות מתוכן כמו "גם ההורים שלי היו במעברה" ועד "לתפסיקו להתבכיין". תקראו את המאמר הזה, ואת התיזה שלי, הראשונה מסוגה במשפט הישראלי, ותראו, שיש תשובות גם לזה. כולן/ם מצוטטות ומובאות. כולן/ם מהממסד האשכנזי. מתווכחות/ים עם אמירות/ים של מקבלות/י החלטות גזעניות, וטוענות/ים, שאנחנו ממציאות/ים זאת. הרבה יש לאמר על גזענות. אבל, בורות וטמטום, זה כבר מביך. אתן/ם מביכות/ים אותי.

המאמר מבוססת על עבודת התזה שלי לתואר מוסמכת בפקולטה למשפטים בתל אביב, בהנחייתה של פרופ' דפנה ברק-ארז: השתכנות מתקנתנשים מזרחיות המתקנות עוול היסטורי ומחפשות בית – ניתוח ביקורתי של משפט נטול עבר (2007); ועל מאמר בנושא, "השתכנות מתקנת בדירות ציבוריות: נשים המתקנות עוול היסטורי". בתוך דפנה ברק-ארז ואח' (עורכות), עיונים במשפטמגדר ופמיניזם (הוצאת נבו, 2007), עמ' 413. 

קלריס חרבון

קלריס חרבון - התמונה של הרחוב שלי, השיכון הציבורי באשדוד,  שבו נולדתי וגדלתי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, מחשבות ניעורים......... אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על קלריס חרבון: בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות.

  1. liron הגיב:

    הי קלריס יקרה, האם איכשהו הייתה אפשרות לקרוא עוד ממאמרייך, מהתיזה שלך רק דרך האונ'? אני תמיד תמיד מרגישה מועשרת מדברייך יקרה.

    • clarisharbon הגיב:

      לירון, היקרה,

      תודה רבה על מילותייך. אם זה בהקשר של הדיור הציבורי, אז, כפי שכתוב, על – גבי המאמר, שעכשיו פרסמתי, יש מאמר ארוך יותר שלי, אקדמי, שפורסם בספר ייחודי במינו, שנקרא "עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם". משהו כזה. בנוסף, יש את התיזה עצמה בסיפרייה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל – אביב.
      יש כמובן מאמרים אחרים, בהקשרים אחרים.

      קלריס

כתוב תגובה לclarisharbon לבטל