שיר חדשה שלי.

קלריס חרבון. ©.

״פעם,
הייתי.
הייתי,
מלח.
מלוחה,
ממולחת,
היית מלכת,
המלאח,
הייתי,
מלאח הארץ,
במארוקו.
הייתי,
מלחת המלך,
מלכת המלח,
המלחתי מלכים,
המלכתי מלחים,
מלחתי,
במלכות,
ממלחה גדולה,
הייתי.
מלחת – המדבר,
מלחתי,
על הארץ,
ועל שעליה,
בתוכה,
מלחתי,
בגופי,
הייתי
המלח,
של בשרי,
הומלחתי,
עם כתר לראשי,
ממגורות שלמות,
מילאתי,
התמלאתי,
בהן,
והייתי,
יותר מסך כול דפנותיהן,
הייתי,
טעימה,
טעימה של מלאח,
נטעמתי,
בשקיקה,
בבליל התבלינים,
הותבלתי,
אל תוך השוק,
שם,
לא הוצגתי לראווה,
בשקים ריחניים,
לא נמכרתי במשקל,
לא נטעמתי,
בגרגרנות,
לא נבלסתי,
לא נטמעתי,
אל תוך שקית חתומה,
לא הותכתי,
אל תוכה,
נטעמתי,
בכבוד,
לא כבודה הייתי.
לא הותאמתי.
נטעמתי,
בזהירות,
הייתי הריח עצמו,
הרוח שבין גרגיריו,
הייתי,
מלאח,
הייתי.
ֿהייתי,
פלפל,
מפולפלת,
מפלפלת,
גברת פלפלת,
ועכשיו,
מבולבלת,
מפללת,
מתפללת,
לריח של עברי,
שפוזר,
אל עבר אברי,
עכשיו,
לא גברת,
לא אדון,
כלי.
כלימה,
עם גלימה.
עכשיו,
אני מלחייה,
תקועה בין דפנותיה,
כמהה,
לצבעים,
שמילאו,
את ירכתיה,
ושתקועים,
עכשיו,
בינות,
לירכיה.
פעם,
הייתי,
כמהין,
קמאית,
ועכשיו.
עכשיו,
אני,
קילוגרם,
במשקל,
נמכרת,
בתוך
מלחייתה,
שאיננה שלה,
מלחייה ציבורית,
ממושטרת,
תחת חותם,
של פחד,
מצו – הפינוי,
מביתה,
מילחייתה,
מפונה,
עם כול נגיסה,
טעימה,
מילחייה.
ממלאת,
את תפקידה,
להגדיש,
את תכולתה,
למרק,
את הסאה,
מכילה,
בהתאמה,
את גרגיריה,
שהופרטו,
לפרוטות,
שנותקו,
מפאותיה,
אוסף,
של נקודות,
נמסות,
מומסות,
מובסות.
קורט,
ותו לא.
פעם,
הייתי.
הייתי,
מלח.
היום,
אני גרגירה,
מכירת – תודה,
על גרגרנותה,
של המלכה,
שציוותה עליי,
מלחי,
ולא על מלחייתך,
המליחי,
את הסלט,
והימסי,
אל
ד׳ אמותייך.
אמה.
היום,
אני סוכר,
להמתיק תה,
הדבש,
על המופליטה לרעה שלי,
שאני,
תבלין,
לפלפל,
את כרסן של אחרות.
מתנגדת,
לכול נגיסה בהטעמה,
נשפכת,
שופכת,
את עצמי,
אל מנותיהן,
יתר,
על המידה,
מנת – היתר,
שתקלקל
את תאבונן,
את,
רעבן,
שאיננו יודע שובע,
את חזירותן,
רוצעת,
את אוזניהן,
אל דפנות המלחייה,
אל תוך משקופי,
השק,
שעשק,
את הרוח של ריחי,
פעם,
הייתי,
ריחן,
ריחנית,
שהפריחה,
בלונים.
היום,
אני פריחה,
מפריחה,
את השממה,
שבתוכן.
פעם,
הייתי,
חומר סגולי,
מלח,
של סגולה,
שמילאה,
את לשד – עצמותיי,
והיום,
היום,
אני השדה,
תקועה במלחייתה,
שדה עדתית,
שזיכרונה,
היחיד,
שהותר לה,
הוא זקרונה,
של פטמתה,
שממנה,
נחלב,
מילחה,
שד עדתי
מזדקר,
מזכיר,
עם שסע,
עדתי עמוק,
בחצאיתה.
פעם,
הייתי,
אלייתה
של כבשה,
והיום,
אני,
הקוץ בה,
צלי,
צלע,
כנגדן,
אני,
אלא קבסה
כבשה,
שמובלת,
כצאן,
אל המטבח,
אל בית – המטבחיים.
פעם,
הייתי,
אדירה,
מלאת הדר,
אדרת,
כוהנים,
והיום,
היום,
מודרת,
במלוא,
הדרתי,
אל,
המדרון,
אידרה,
ללא בשר.
שולית,
שולייה,
של מכשפה,
שמעלימה אותי,
מאלימה,
את מילותיי.
סולייה,
מפריסה,
פרסה.
היום,
היום,
אני פארסה.
פראפרזה,
של עצמי.
היום,
אני איום,
איומה,
בועטת,
ללא עזר,
נגדן,
ומקיאה,
את הפאה,
שבה נכלאתי,
וממליחה,
עכשיו,
את דמעותיי,
שפעם,
היו,
דבש.
פעם,
הייתי,
בבת – עיני.
היום,
איום,
אני,
אינני,
אפילו
איני״.

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה שירה לא כשירה...... | 6 תגובות

שיר חדשה שלי.

קלריס חרבון. ©.

״לנשום.
לחפש חמצן,
להקיא את הרעלים,
להתחבר לבלון,
ולעוף
אל עבר הנשימה
אל עבר השאיפה,
לנשום.
לא לפחוד
למרות בועת האוויר,
שחנקה,
את הדמעות,
ועצרה את הנשיפה
מלהיכנס החוצה ממך.
להתחפש,
ולחפש,
לא לברוח.
לנשום
אל תוך הרחם,
ולייחל
לחיים,
שיימלאו
את ריאותייך,
לרחם,
על כאבייך,
ולהתיר את הסבך
בשחלותייך,
לפרום את הקשר,
שהטביע את עוגנך,
שהאפיל על יגונך,
שחתם את הגולל
על מראית הירח,
שהשתקפה לך
אי – שם
מתחתית הבאר,
שם הושארת,
עם הדלי,
שממנו שתו כולן/ם,
הרוו את צמאונן/ם,
רוו נחת,
שאבו את כולך,
והותירו אותך,
עם חבל הדלי,
כרוך סביב עינייך,
מיותמת מאונך שלך,
משוועת למיים,
להרוות את הצמא שלך,
להיוותר ללא מחנק.
לנשום.
לא להרפות.
לחיות.
לטבוע,
הישר אל חליפת הצלילה,
אל גלגל ההצלה,
אל האי הבודד
של האפשר.״

פורסם בקטגוריה שירה לא כשירה...... | תגובה אחת

יהיר לפיד – מעבירה אותך הישר ל – פיד…………

כפי שתבעתי לפני יותר משנה, קראתי ליאיר לפיד יהיר לפיד. אני שמחה, שיש שימוש בזה.

עכשיו, שהוא שר האוצר, שר העוצר, והחברה האשכנזית שלנו חוזה בצביעותה שלה, כי הוא, הוא "המבטיח", הוא הוא זה, שהינו מוקד של הפגנות מחאה, בעיקר בהקשר של חינוך, נראה לי מאוד רלוונטי פוסט, שפרסמתי בפייסבוק בשנה שעברה, שעוסק בחינוך במוסדות להשכלה גבוהה.

נראה את התקשורת "במיטבה" מגנה אותו/ה. צביעות אשכנזית הגמונית לשמה. כול אירוע כזה היה מזעזע את אמות הסיפים של "היושרה" הפסאודו "ישראלית". נו, עוד לא האשימו את ש"ס? את הבוחרות/ים שלה? איפה ההנחות הציבוריות? אולי אנחנו, המזרחיות, ניאלץ, כרגיל, להסתפק באנחות, ולא כאלה של רווחה. במיוחד, כשיהיר לפיד הוא שר האוצר. שר העוצר. אולי ססמאות מטומטמות של "דיור בר – השגה" רלוונטיות כאן? או בר – הסגה, מושג שתבעתי. הכול ייעשה, כדי לא להתמודד עם האמת המרה: מסתבר, שהמצפון מפתח לו מצפון ויושרה, רק כאשר מדובר במזרחיות/ים. שוויון, כך אומרות.

והינה הוא: (זהו הלינק לפייסבוק לפוסט בפייסבוק עצמו:   https://www.facebook.com/claris.harbon/posts/10150576607879695)

קלריס חרבון. ©

יאיר לפיד – תואר ללא טוהר המידות,

אני פשוט לא יכולה, שלא לקרוא את החדשות האחרונות בדבר הענקת תארים שלישיים "לא/נשות תקשורת" ללא תואר ראשון ושני שני, באוניברסיטת בר – אילן ולחוש תחושת קבס מעיקה.

אני מתחלחלת מהמחשבה על כול אותן/ם מזרחיות/ים, שצריכות/ים לעבור את מסלולי הגיהנום הבלתי נדלים בקבלה לאוניברסיטאות (בגרויות, פסיכומטרי יוגני וגזעני. ואנא אשכנזיות/ים חיסכו ממני את התשובה: "גם אנחנו לומדות/ים לפסיכומטרי". אני לא מרגישה שום צורך לשכנע אתכן/ם), כדי שתוכלנה/יוכלו לשבור את הסטטיסטיקה של ההגמונייה האשכנזית במוסדות ללימודים גבוהים, אבל, שלצערי, רק כדי שיוכלו להצטרף לסטטיסטיקות הגזעניות של לימודי הוראה ו/או גננות ולא, חלילה, לשבור את המחסומים האינדוקטרינאריים, ששומרים מקומות קבועים, לבנים ומלבינים, בפקולטאות "היוקרתיות". וגם אז, מאוזכרות/ים תמיד, מכירות/ים תודה, אסירות תודה, תרתי משמע, אסירות של תודה, שהן/ם שם רק בגלל "אפלייה מתקנת", מבלי שהן/ם יודעות/ים את האמת המרה, "שאפלייה מתקנת" מעולם לא הוחלה על מזרחיות/ים גם – כך.

ואז, אז, הן/ם נכנסות/ים לקלחת של ההישרדות, זאת שלא נגמרת בטקס חגיגי בקולוסיאום בתל – אביב, אלא בקולוסיאום של רומי העתיקה, שם משסות/ים חייה טורפת בשפחה, בעבד, באלה, שנטרפות בקלות, שעריבות לחיכה של החייה, בעיקר של זאת ששחררה את החייה. הישרדות במרחבים הלבנים של כרי הדשא של האוניברסיטאות, חושבות, שהינה הן שוות בין שוות. ואז נזכרות, שהן צריכות לעבוד על המאמר הבא באנגלית, אותו אחד, "שחברתה" האשכזנייה יכולה לקרוא ביתר קלות, כי לה היו שיעורים פרטיים, ו/או לשלוח למתרגמ/ת. וגם אז, להיזכר, שהיא צריכה לשבור מחסומים נוספים, כאלה שמלעולם לא ייגמרו, כמו הגחכה שיטתית, כשהיא מתקבלת לתואר שני למוסד הכי יוקרתי בעולם, ו/או כאשר היא מחפשת עבודה, רחמנא ליצן, במשרד פרטי, שעוסק "בצווארון לבן", צווארונים של לבנים. מקסימום, תייצגי נרקומניות/ים ו/או גנבות/ים מכוניות. תישארי נאמנה לצווארונך השחור, המופשל, המושפל.

ואני חושבת על עצמי, שאני מעזה לחלום על שבירה של הבריקדות האשכנזיות האלה, "ולפלוש" אל האקדמייה המשפטית, וממשיכה את תאריי המתקדמים, מהווה דוגמא. שוברת את הסטטיסטיקה, ועדיין לא מצליחה להסיט ולו קמעה את מחוג סטיית התקן, שנותר על כנו: לבן, קפוא, זקור, שמז(ק)יר לך, שאת סטייה קלה, אבל, עדיין סטייה. חושבת על כול ההשפלות, הזוועות, האפליות, הבושות, ההובשות, ההקטנות, ההנמכות, העלבונות, שאני עוברת. והינה בא לו איזה יאיר לפיד אחד, שחושב שעכשיו הוא רוצה להיות בכנסת, יענו' לייצג אותי, והוא, הוא מקבל לו תואר שלישי, ולא כזה של כבוד, סימבולי, אלא, תואר של ממש, ללא תואר ראשון ושני. והכי מקומם, שיש עוד דיון בעניין, מוכיחות/ים, שישנה הנחה סמוייה, אבל קיימת, של נכונות, ראויות, אמיתות ולגיטימצייה בפארסה הזאת.

סיפור כזה הוא לא פחות חמור מהדרת נשים במרחב הפסאודו דתי. הוא אותו הדבר, כי הוא מונע (ומניע) מאותם מנגנונים של כוח ושליטה, שמשעתקים את עצמם ומתקפים (מלשון תיקוף, אישרור) את עצמם, מדירים נשים, ובעיקר מזרחיות, פלסטיניות, גם אלה עם אזרחות ישראלית ואתיופיות.

יאיר לפיד, מעולם לא חשבתי, שאבחר בך. אחרי הכול, אני שייכת לאותן/ם אלו, שרמאללה כבשה אותן/ם………. מסתבר שלא טוהר המידות והישגים אקדמיים קובעות/ים קבלה ללימודים גבוהים, אלא תואר היוחסין האשכנזי של אותה/ו מיוחס/ת. במקום להגיב ביוהרה על הפרשייה המזעזעת הזאת, פשוט תגנה אותה. זה מה שטוהר המידות מחייב. תוכיח שטוהר זה לא גדול על מידותייך, כמו התואר, שהוענק לך. אולי אז, אוכל רק להתחיל לסבול את המחשבה שלך בכנסת.

קלריס חרבון, בוגרת תואר ראשון, שני תארים שניים, ותלמידת דוקטוראט במשפטים

קלריס חרבון - טקס קבלת תעודות בסיום התואר השני, השני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל. עושה היסטורייה.

קלריס חרבון – טקס קבלת תעודות בסיום התואר השני, השני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל. עושה היסטורייה.

פורסם בקטגוריה מחשבות ניעורים........ | 7 תגובות

קלריס חרבון מארחת את האח, יורם בלומנקרנץ.

לכבוד הוא לי לחנוך את הפינה החדשה שלי, "מחפשת אותך בפינה: פינת אירוח בחוג הסלון", עם האח יורם בלומנקרנץ, ורשימתו, שפורסמה באתר "העוקץ", "הדיסוננסים, שהרעימו בשתיקתם את פסקול חיי". כותרת, שטומנת בחובה אוקסימורונים פוליטיים עמוקים.

יורם בלומנקרמץ - תמונה

יורם הוא יליד, תרתי משמע, העיר תל אביב – יפו, נולד וגדל "בשכונת שפירא", זאת שלפני הג'נטריפיקצייה "והכוונות הטובות" של "שוחרות" השחורות למיניהן, בנם השלישי להוריו, אמא פרסייה, שליט"א, נעמי בת בתיה, השם ישמרה, ואב, פולני, שליט"א, מנחם מנדל בן אסתר, השם ישמרה. יורם הוא יוצר, אמן, משורר, פובליציסט, איש חינוך, פנתר מזרחי שחור, שעוסק מזה שנים בחיבורים שבין יצירה, אומנות וזהות, לרבות זאת המזרחית והמגדרית.

ברשימה הנוכחית, שפורסמה "בהעוקץ", ביום ה- 3 לפברוואר, 2013, מנתח יורם את הביקורת של אסף ליברמן, איש תקשורת, על דבריו של הרב אריה דרעי, שקרא לו אשכנזי, על – אף היותו חצי מזרחי.

יורם מנתח ומבקר את דבריו של אסף ליברמן מנקודת המבט של ההצטלבות, שבין מזרחיות ומגדר, ובאופן יפיפה, שמחבר את האישי לפוליטי, פורש את סיפורו "האישי" שלו, תוך דגש על ההיבטים הקולקטיביים והפוליטיים של הדיכוי האשכנזי נגד המזרחיות.

מומלץ וחשוב לקריאה. ולהלן הלינק לרשימה:

http://www.haokets.org/2013/02/03/הדיסוננסים-שהרעימו-בשתיקתם-את-פסקול-ח/

אני ממליצה, וכיאה למזרחית, ממליצה בחום ובאהבה

קלריס

פורסם בקטגוריה מחפשת אותך בפינה: פינת אירוח בחוג הסלון. | כתיבת תגובה

קלריס חרבון: בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות.

©

מאמר חדשה שלי בספר חדש "לקסיקון המחאה", שפורסם אף "בהעוקץ" לבקשת העורכות/ים.

מדהימה אותי העובדה, שגם כתיבה אקדמית, מלאת הוכחות, ולא שיש עליי כול נטל הוכחה פדגוגי לשכנע מוכחשות/ים ומכחישות/ים, מקבלת מקום של בוז והגחכה. במיוחד, כשאני כותבת על זה במאמר, על התגובות הרגילות של אשכנזיות/ים.

כאילו אני איזו קופה, שרק אתמול למדה לקרוא. זה מזכיר לי אירוע, שבו הקראתי ציטוט של בן – גוריון, שאמר עלינו, שאנחנו, קרי המרוקאיות/ים, כמו העבדים השחורים מאמריקה. סטודנטית קמה ואמרה, שזה לא ייתכן, והיא לא מאמינה. לא לזוועה של הגזענות של האיש הזה. היא לא האמינה, כי לדבריה: "בטח העתקת את זה לא נכון". והרי, אני בורה, שרק אתמול למדה לכתוב, נגמלה מטקסטים עם איורים ותמונות בצבעים, עם ניקוד מודגש, והעתיקה בטעות משפט, שצריך היה להיקרא אחרת: "המרוקאיות/ים הן/ם כמו הנורדיות/ים הלבנות/ים, זהובות/י הבלורית, שהגיעו מרצונן/ם החופשי לחופיה השמימיים של אמריקה". מזעזע. להיות מואשמת בבוז כזה, על היותי טיפשה, שלא יודעת להעתיק נכון. מה יש לאמר על זה? מה?

רק מוכיח, כמה האשכנזיות/ים לא קוראות/ים דבר, וכשבר הן/ם קוראות/ים, הן/ם עסוקות/ים בלהכפיש ולהתבכיין. בלעוות את הטקסטים. לא להתווכח עניינית, לגופו של עניין, מה גם שאין בדיוק על מה להתווכח. אפשר אולי להתווכח רק על האם זה היה מכוון או לא, קרי לעניין המניע. אין מה להתווכח עם העובדות. ובמקום הן/ם מתלהמות/ים לגופה של אישה. בואו נכפיש את הכותב/ת. נבזה אותה, נרדד את טיעוניה. נמעיט בערכה. נעשה לה הפחתה ורדוקצייה. הן/ם מתווכחות/ים עם עובדות/ים היסטוריות/ים ועכשוויות. מערערות/ים על האמיתות של הוכחות כתובות, מצוטטות, מובאות. מתגובות ריקות מתוכן כמו "גם ההורים שלי היו במעברה" ועד "לתפסיקו להתבכיין". תקראו את המאמר הזה, ואת התיזה שלי, הראשונה מסוגה במשפט הישראלי, ותראו, שיש תשובות גם לזה. כולן/ם מצוטטות ומובאות. כולן/ם מהממסד האשכנזי. מתווכחות/ים עם אמירות/ים של מקבלות/י החלטות גזעניות, וטוענות/ים, שאנחנו ממציאות/ים זאת. הרבה יש לאמר על גזענות. אבל, בורות וטמטום, זה כבר מביך. אתן/ם מביכות/ים אותי.

המאמר מבוססת על עבודת התזה שלי לתואר מוסמכת בפקולטה למשפטים בתל אביב, בהנחייתה של פרופ' דפנה ברק-ארז: השתכנות מתקנתנשים מזרחיות המתקנות עוול היסטורי ומחפשות בית – ניתוח ביקורתי של משפט נטול עבר (2007); ועל מאמר בנושא, "השתכנות מתקנת בדירות ציבוריות: נשים המתקנות עוול היסטורי". בתוך דפנה ברק-ארז ואח' (עורכות), עיונים במשפטמגדר ופמיניזם (הוצאת נבו, 2007), עמ' 413. 

קלריס חרבון

קלריס חרבון - התמונה של הרחוב שלי, השיכון הציבורי באשדוד,  שבו נולדתי וגדלתי.

קישור | פורסם ב- מאת | 2 תגובות

"על העיברון" – על עברית מעוורתת. "ממחייה" השפה העברית לפרענק'ינה איס אמחייה של השפה העברית.

קלריס חרבון. ©

מאחר וכ"ו בכיסלו (קרי ה – 10.12.2012) הוא יום פטירתו העברי של אליעזר בן יהודה, 90 שנים בדיוק, וה – 16 בדצמבר הוא מקבילו הלועזי, חשבתי, שזה הזמן להעלות את המאמר הזה.

פנו אליי לפני כמה שנים מעיתון "הארץ", ממדור "גלרייה", במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל שבוע הספר "העברי" (עברי מהו?) הסוקר מספר יוצרות/ים, אינטלקטואליות/ים ואמניות/ים שחיות/ים בחו"ל ויוצרות/ים, בין היתר, בעברית. זוהי הרשימה ששלחתי. (למאמר שפורסם ראי/ה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170848.html)

נתבקשתי לכתוב על תהליך הכתיבה בעברית במדינה "זרה". וזה בדיוק מה שאני עושה כעת – כותבת בעברית בסביבה שאיננה דוברת עברית, על איך לכתוב בעברית בחו"ל. יכולתי לכתוב על כמה זה קשה ליצור בעברית במרחבים דוברי שפות אחרות, ולמנות את הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית במקום שאיננו תומך, אפילו לא בשפת המחשב אותו קניתי בישראל. יכולתי, למשל, לתאר כמה העברית לעיתים נעלמת מרצף המחשבה, ומאיטה את יכולת הכתיבה, או כמה זה מבהיל במיוחד למי שרהוטה בעברית, שהיא לה כלי לביטוי וליצירה, להתקשות פתאום בלמצוא מילה זאת או אחרת.

אולם, התמקדות בהיבטים אלה של הכתיבה בחו"ל איננה העיקר עבורי. הקושי שלי ביצירה טמון בהיבט ראשוני יותר, מטרים. עמוק. זה הקשור ליחסים הדיאלקטיים והקונפליקטואליים שלי עם העברית עצמה. הנסיעה לחו"ל עימתה ואימתה אותי עם הקשר שלי לעברית, הן זאת שאני מדברת והן זאת שבאמצעותה אני יוצרת ומחפשת לי קול. גיליתי שהעברית מכאיבה לי ומעציבה אותי. תקופה ארוכה לא יכולתי ליצור בעברית. היינו שתינו במשבר זוגי ואני הרגשתי צורך להתנתק ממנה. להתגרש.

בחרתי, אפוא, שלא להתמקד בתיאור הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית בחו"ל. כאישה פמיניסטית מזרחית הרואה חשיבות בניתוח קונטקסטואלי אתמקד דווקא בשאלה האפריורית: מדוע הרגשתי קושי לכתוב בעברית?

התשובה טמונה בנראטיב הפרטי-קולקטיבי שלי.

נולדתי בישראל למשפחה מזרחית. כמו משפחות רבות אחרות שהובאו לישראל ממדינות ערביות ו/או מוסלמיות, נכפתה עלינו עברית אחרת, אשכנזית, שלא התירה לנו להשתתף בעיצובה ולהשפיע על אופייה. עברית שחרתה על דיגלה הרואיות, וניצחון "החדש" על הישן והישֵן, "הגלותי", "הדקדנטי", ובעיקר זה "האוריינטליסטי". המזרחי. לא עוד עברית עם ח' וע'. עברית "נקייה" עם א' רפוייה. אברית. 

אליעזר בן – יהודה "החייה" את העברית. אולם, אותו אב"י דיכא את אבי ואימי שלי. אותי.

את העברית-המוגרבית (באופן אירוני פירושה מערבית הוא "מערבית"), עתיקת-היומין והמפוארת, הוריי ארזו עמוק אל תוך המזוודות, ופרקו אותה רק בחדרי-חדרים, בתוך הבית הציבורי שבו הן/ם ושפת אימן/ם נכלאו, מורשות/ים לצאת אל המרחב הציבורי ולדבר עברית נטולת עבר. העברית הפכה לעיוורית. מעוור(ת)ת כול מה שהוא מזרחי. כל מה שמזכיר את הערבי. סיכול אותיות קטן בין הע' לב' בערבית, והינה לנו עברית.

אני נולדתי הישר אל תוך העיברון. העברית, כך החדירו בי, היא האמצעי היחיד שלך, קלריס, להשתלב במרחב ולחדור אל "הכאן", "הישראלי". אם ברצונך להשתלב במרחב הציבורי וליצור, עלייך לדבר אותה, לאמץ אותה. לעבור תהליך כוזב של שיכנוז במסווה של עיברות. עיוורוּת. אנחנו עוורתנו. אולצנו ללבוש מסכה לבנה ולדבר עיוורית. רחוקה מהשפה של הורינו. כזאת שחוברתנו לחשוב שהיא העברית היחידה והלגיטימית.

אז התנגדתי. בניגוד להוריי, בעטתי בעיוורית וחיפשתי אחר עברית משלי. יצרתי בעברית תוך התנגדות. השתמשתי בה, כדי להתריס, להתריע ולמחות. בעטתי בה ובאמצעותה. אולם, זה לא הספיק. עדיין הרגשתי שהעברית איננה שלי. חוברתנו לחשוב ש"עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מאֹד", כפי שכתב ארז ביטון בשירו המאלף "שיר קנייה בדיזנגוף", איננה השפה שלנו. עברית "תקנית" היא זאת שמדוברת על – ידי אשכנזיות/ים, ששולטות/ים בה ובלגיטימיות לדבר ולכתוב אותה. העברית נוכסה על – ידי האשכנזיות כשפתה הרשמית ובבעלותה הבלעדית. כמו מועדון פרטי, אליו אנחנו הוזמנו תחת אשרות כניסה/שהייה זמניות, מוכיחות את "הצלחתו" של מפעל הקליטה הציוני.

בעיקר, חשתי גלות, כי לא היה בעברית גם משלי. רציתי להיות יותר משוכרת זמנית של העברית. רציתי שהיא תהיה גם שלי, ובעיקר שיהיה בה גם משלי. לא עוד ליצור בעברית, אלא ליצור אותה. אלא שלבצע זאת בישראל, חשופה לדה-לגיטימצייה תמידית, היה קשה. ברחתי לחו"ל.

הגעתי לנמל התעופה בלוד חמושה בעברית, כרטיס "הכניסה" והיציאה שלי ל/מישראל, תעודת "ההכשר" שלי במעברי הביטחון. עברית נקייה מחפצים חשודים, כמו ח' וע'. לאחר שהוכחה עבריותי, העמסתי אותה אל תוך המזוודות, והפקדתי אותה בידיה האמונות של נציגת חברת הנסיעות. תגית על המזוודות תרגמה אותי לאנגלית, הרמז היחיד למקום שממנו אני מגיעה, וכתובת למקרה שהעברית תאבד בדרך. יאללה', עברית, ניפגש בצפון אמריקה.

נפרדתי מהעברית ועליתי למטוס, קלה, ללא משא עודף.

הגעתי אל מעבר לים וקיבלתי את העברית חזרה, שמורה היטב במזוודותיי. הגיע תורי לפרוק אותה מהמזוודות וללבוש אותה חזרה. אבל, היא הכאיבה לי, הזכירה לי את שוליותי וזרותי בישראל. שמתי אותה על קולב, הכנסתי אותה לארון, ולבשתי כסות חדשה של זרות כפולה. זרות בתוך מקום חדש, והזרה מהעברית עצמה.

רציתי ליצור בשפה "ניטראלית", שאני בוחרת לדבר. לא זאת שמדברת במקומי ושמדובבת אותי. גם אם במחיר של זרות חדשה. העדפתי אותה על פני העברית. חיפשתי קול חדש. הישארי על הקולב, עברית! עכשיו תורי למצוא עיצורים, הגאים ומילים בשפה אחרת. אלבש אותך אולי מאוחר יותר, כשאצטרך לדבר אותך עם "הארץ". העברית שנכפתה עליי בישראל ושגזרה עלי זרות "בתוכנו" הכאיבה לי מידיי. העברית שכה מילאה את דפיי בישראל, דיכאה לי את חדוות היצירה. יצרתי רק באנגלית. רק האנגלית אפשרה לי לפרוק את הכאב. היא היתה מתנה עבורי. היא שחררה אותי מהמונופול של העברית עלי.

גם זה לא הספיק. עדיין חשתי בדידות. מה שהתחיל כצורך כמעט הישרדותי להע/אלים את העברית ולתרגם אותי ואת קולי לשפה אחרת, שתציל אותי מן הבדידות התרבותית-פוליטית שלי כמזרחית בישראל, המשיך למשהו הפוך, מדהים, משחרר. דווקא הבדידות הקשה שחשתי בשנים הראשונות באוניברסיטת ייל היא זאת שגרמה לי להבין, שהבדידות שלי, היא זאת שאני "סוחבת" כבר מישראל. זאת שהותרתי תלוייה על הקולב בארון. העברית. היא היתה בדידותי. הזרות בחו"ל אפשרה לי מרחב גדול של נשימה, ויכולת התבוננות פנימית על ישראל מחוץ לישראל. רק באמצעות האנגלית יכולתי להוציא את העברית מן הארון. אלא, שהפעם היא לא התאימה אותי למידותייה. הפעם התאמתי אותה למידותיי החדשות. המשוחררות.

עברתי תהליך הפוך לזה של הוריי. החזרתי לעברית את הערביות שלה. כדי להתחבר לעברית משלי, שלי, הצטרכתי להחזיר את העברית הנחבאת של הוריי אל מעבר לים. לכלוא את זאת שנכפתה עליי ולשחרר במקומה את זאת שאולצנו לזנוח. זאת של סבותיי וסביי זוהרה ומשה  בן – נעים, ושל קלרה ויצחק חרבון, של שנים רבות של שפה יהודית – מוגרבית, של שירה, קסידות, ואנדלוס.

עם הזמן למדתי לנצל את המרחק. החיים בחו"ל מאפשרים לי את מרחב הלגיטימיות לכתוב בלי שיפוטיות ובלי הגחכה, רחוקה מספיק, כדי למצוא קרבה לעברית. בהשאלה הפוכה מרבי יהודה הלוי, את ליבי המזרחי לא מצאתי במזרח, אלא בסוף מערב. ובהשמיטי את ה-מ' מה"מערב", יכולתי להתחבר לערב. למגרב.

בדומה לדמות משירו של ארז ביטון גם "אֲנִי אוֹרֵז[ת] חֲפָצִים/לַחֲזֹר לַפַּרְוָרִים/וְלָעִבְרִית הָאַחֶרֶת". אלא שבניגוד לה, אינני חייה בשני יקומים מנוגדים, האחד של העברית "המעודכנת" והאשכנזית, והשני של "העברית האחרת", "השולית", שחוזרות/ים אליה בהיחבא ב"שָעָה אַפְלוּלִית". את העברית המזרחית שלי אני חושפת לאור היום, ויוצרת עימה בכול שעות היממה, גם כאשר אני נמצאת במרחב מדבר אנגלית. הפסקתי להתבייש. כמה טראגי. העברית הפכה למפלט עבורי רק עם היציאה מערבה מישראל שבמזרח.

נסעתי כדי למצוא מפלט מהעברית שנכפתה עליי "שם" בישראל, והעברית הפכה למפלט שלי "כאן" בחו"ל. רק שהפעם העברית לא מנכסת אותי. אני מנכסת אותה. העברית לא כותבת אותי יותר. אני כותבת אותה.

יצחק חרבון, סבי ז"ל - מרוקו 1950 - הקניין הראשי של קמח.

יצחק חרבון, סבי ז"ל – מרוקו 1950 – הקניין הראשי של קמח. הצרפתית, זאת הקולונייאליסטית, דווקא, היא זאת שהחייתה את סבי וכיבדה אותו.
פורסם בקטגוריה מחשבות ניעורים........ | 8 תגובות

מוקדש לציפי ליבני.

מדהים אותי כול פעם מחדש, איך אישה, שהכריזה על "עזיבה" של הפוליטיקה הפרלמנטארית, ממהרת לשוב אליה, והעיקר לא לשבת במפלגה עם מזרחי בראשה.

מזכיר לי את אלה, שברחו ממש ממפלגת מפא"י, כפי שאני מקפידה בקודש לקרוא לה, ברגע שעמיר פרץ נבחר לעמוד בראשה.

מדהים אותי, אך לא מפתיע, כול השיח הפסאודו שמאלני של שמאלניות/ים אשכנזיות/ים נגד כיבוש, גירוש וכול השאר, כאילו ביבי ובוחריו "הצ'חצ'חיות/ים" הן/ם הבעייה. ביבי איננו מייצג אותי, ומפלגות הימין, אינן ברזומה שלי. אבל, לא הן הבעייה של אותן/ם "שמאלניות/ים", אלא אנחנו, המזרחיות/ים. להן/ם זה לא משנה מי עומד בראשן/ם, כול עוד, והעיקר, שהן/ם חלק ממנו. כול עוד, אני לא פוצה את פי. והרי, כול פעם, שיש איזה תזוזה של איזה מזרחי במפלגות "השמאל" שלכן/ם, אתן/ם מייד בורחות/ים ממנה. משפילות/ים אותו על איזו "פאדיחה" עם משקפת. מאשימות/ים אותו, שאין לו ניסיון צבאי. ולמה צריך ניסיון צבאי, אם אתן/ם שמאלניות/ים? חוסר בשכזה, אמור להיות מחמאה, לא? מדהים, איך שירות צבאי הופך לעניין קרדינאלי עבור "שמאלניות/ים", רק כאשר מדובר במזרחיות/ים. המצפון "הסרבני" מצמיח מצפון, רק כאשר עסקינן במזרחיות/ים. זה לא הפריע לכמה מהן/ם, כמו פרס, מיקירי מפא"י, לעזוב את מפא"י ("סליחה", העבודה…. עלינו בעינים בכול – אופן) ולשבת באותה מפלגה עם אריאל שרון, סמן ימני מובהק. אז, נמאס לי מבלבולי המוח. אין להן/ם ימין ו/או שמאל. יש להן/ם אותן/ם ואותנו.

אז אלה שירים לכול "המתנדנדות", שמוכנות לשבת עם יהההיר לפיד.

קלריס

פורסם בקטגוריה פארק הג'ורה: רוצה, שהקול יהיה שלי!!!! | 9 תגובות