שיר חדשה שלי.

קלריס חרבון. ©.

״פעם,
הייתי.
הייתי,
מלח.
מלוחה,
ממולחת,
היית מלכת,
המלאח,
הייתי,
מלאח הארץ,
במארוקו.
הייתי,
מלחת המלך,
מלכת המלח,
המלחתי מלכים,
המלכתי מלחים,
מלחתי,
במלכות,
ממלחה גדולה,
הייתי.
מלחת – המדבר,
מלחתי,
על הארץ,
ועל שעליה,
בתוכה,
מלחתי,
בגופי,
הייתי
המלח,
של בשרי,
הומלחתי,
עם כתר לראשי,
ממגורות שלמות,
מילאתי,
התמלאתי,
בהן,
והייתי,
יותר מסך כול דפנותיהן,
הייתי,
טעימה,
טעימה של מלאח,
נטעמתי,
בשקיקה,
בבליל התבלינים,
הותבלתי,
אל תוך השוק,
שם,
לא הוצגתי לראווה,
בשקים ריחניים,
לא נמכרתי במשקל,
לא נטעמתי,
בגרגרנות,
לא נבלסתי,
לא נטמעתי,
אל תוך שקית חתומה,
לא הותכתי,
אל תוכה,
נטעמתי,
בכבוד,
לא כבודה הייתי.
לא הותאמתי.
נטעמתי,
בזהירות,
הייתי הריח עצמו,
הרוח שבין גרגיריו,
הייתי,
מלאח,
הייתי.
ֿהייתי,
פלפל,
מפולפלת,
מפלפלת,
גברת פלפלת,
ועכשיו,
מבולבלת,
מפללת,
מתפללת,
לריח של עברי,
שפוזר,
אל עבר אברי,
עכשיו,
לא גברת,
לא אדון,
כלי.
כלימה,
עם גלימה.
עכשיו,
אני מלחייה,
תקועה בין דפנותיה,
כמהה,
לצבעים,
שמילאו,
את ירכתיה,
ושתקועים,
עכשיו,
בינות,
לירכיה.
פעם,
הייתי,
כמהין,
קמאית,
ועכשיו.
עכשיו,
אני,
קילוגרם,
במשקל,
נמכרת,
בתוך
מלחייתה,
שאיננה שלה,
מלחייה ציבורית,
ממושטרת,
תחת חותם,
של פחד,
מצו – הפינוי,
מביתה,
מילחייתה,
מפונה,
עם כול נגיסה,
טעימה,
מילחייה.
ממלאת,
את תפקידה,
להגדיש,
את תכולתה,
למרק,
את הסאה,
מכילה,
בהתאמה,
את גרגיריה,
שהופרטו,
לפרוטות,
שנותקו,
מפאותיה,
אוסף,
של נקודות,
נמסות,
מומסות,
מובסות.
קורט,
ותו לא.
פעם,
הייתי.
הייתי,
מלח.
היום,
אני גרגירה,
מכירת – תודה,
על גרגרנותה,
של המלכה,
שציוותה עליי,
מלחי,
ולא על מלחייתך,
המליחי,
את הסלט,
והימסי,
אל
ד׳ אמותייך.
אמה.
היום,
אני סוכר,
להמתיק תה,
הדבש,
על המופליטה לרעה שלי,
שאני,
תבלין,
לפלפל,
את כרסן של אחרות.
מתנגדת,
לכול נגיסה בהטעמה,
נשפכת,
שופכת,
את עצמי,
אל מנותיהן,
יתר,
על המידה,
מנת – היתר,
שתקלקל
את תאבונן,
את,
רעבן,
שאיננו יודע שובע,
את חזירותן,
רוצעת,
את אוזניהן,
אל דפנות המלחייה,
אל תוך משקופי,
השק,
שעשק,
את הרוח של ריחי,
פעם,
הייתי,
ריחן,
ריחנית,
שהפריחה,
בלונים.
היום,
אני פריחה,
מפריחה,
את השממה,
שבתוכן.
פעם,
הייתי,
חומר סגולי,
מלח,
של סגולה,
שמילאה,
את לשד – עצמותיי,
והיום,
היום,
אני השדה,
תקועה במלחייתה,
שדה עדתית,
שזיכרונה,
היחיד,
שהותר לה,
הוא זקרונה,
של פטמתה,
שממנה,
נחלב,
מילחה,
שד עדתי
מזדקר,
מזכיר,
עם שסע,
עדתי עמוק,
בחצאיתה.
פעם,
הייתי,
אלייתה
של כבשה,
והיום,
אני,
הקוץ בה,
צלי,
צלע,
כנגדן,
אני,
אלא קבסה
כבשה,
שמובלת,
כצאן,
אל המטבח,
אל בית – המטבחיים.
פעם,
הייתי,
אדירה,
מלאת הדר,
אדרת,
כוהנים,
והיום,
היום,
מודרת,
במלוא,
הדרתי,
אל,
המדרון,
אידרה,
ללא בשר.
שולית,
שולייה,
של מכשפה,
שמעלימה אותי,
מאלימה,
את מילותיי.
סולייה,
מפריסה,
פרסה.
היום,
היום,
אני פארסה.
פראפרזה,
של עצמי.
היום,
אני איום,
איומה,
בועטת,
ללא עזר,
נגדן,
ומקיאה,
את הפאה,
שבה נכלאתי,
וממליחה,
עכשיו,
את דמעותיי,
שפעם,
היו,
דבש.
פעם,
הייתי,
בבת – עיני.
היום,
איום,
אני,
אינני,
אפילו
איני״.

 

פורסם בקטגוריה שירה לא כשירה...... | 6 תגובות

שיר חדשה שלי.

קלריס חרבון. ©.

״לנשום.
לחפש חמצן,
להקיא את הרעלים,
להתחבר לבלון,
ולעוף
אל עבר הנשימה
אל עבר השאיפה,
לנשום.
לא לפחוד
למרות בועת האוויר,
שחנקה,
את הדמעות,
ועצרה את הנשיפה
מלהיכנס החוצה ממך.
להתחפש,
ולחפש,
לא לברוח.
לנשום
אל תוך הרחם,
ולייחל
לחיים,
שיימלאו
את ריאותייך,
לרחם,
על כאבייך,
ולהתיר את הסבך
בשחלותייך,
לפרום את הקשר,
שהטביע את עוגנך,
שהאפיל על יגונך,
שחתם את הגולל
על מראית הירח,
שהשתקפה לך
אי – שם
מתחתית הבאר,
שם הושארת,
עם הדלי,
שממנו שתו כולן/ם,
הרוו את צמאונן/ם,
רוו נחת,
שאבו את כולך,
והותירו אותך,
עם חבל הדלי,
כרוך סביב עינייך,
מיותמת מאונך שלך,
משוועת למיים,
להרוות את הצמא שלך,
להיוותר ללא מחנק.
לנשום.
לא להרפות.
לחיות.
לטבוע,
הישר אל חליפת הצלילה,
אל גלגל ההצלה,
אל האי הבודד
של האפשר.״

פורסם בקטגוריה שירה לא כשירה...... | תגובה אחת

קלריס חרבון מארחת את האח, יורם בלומנקרנץ.

לכבוד הוא לי לחנוך את הפינה החדשה שלי, "מחפשת אותך בפינה: פינת אירוח בחוג הסלון", עם האח יורם בלומנקרנץ, ורשימתו, שפורסמה באתר "העוקץ", "הדיסוננסים, שהרעימו בשתיקתם את פסקול חיי". כותרת, שטומנת בחובה אוקסימורונים פוליטיים עמוקים.

יורם בלומנקרמץ - תמונה

יורם הוא יליד, תרתי משמע, העיר תל אביב – יפו, נולד וגדל "בשכונת שפירא", זאת שלפני הג'נטריפיקצייה "והכוונות הטובות" של "שוחרות" השחורות למיניהן, בנם השלישי להוריו, אמא פרסייה, שליט"א, נעמי בת בתיה, השם ישמרה, ואב, פולני, שליט"א, מנחם מנדל בן אסתר, השם ישמרה. יורם הוא יוצר, אמן, משורר, פובליציסט, איש חינוך, פנתר מזרחי שחור, שעוסק מזה שנים בחיבורים שבין יצירה, אומנות וזהות, לרבות זאת המזרחית והמגדרית.

ברשימה הנוכחית, שפורסמה "בהעוקץ", ביום ה- 3 לפברוואר, 2013, מנתח יורם את הביקורת של אסף ליברמן, איש תקשורת, על דבריו של הרב אריה דרעי, שקרא לו אשכנזי, על – אף היותו חצי מזרחי.

יורם מנתח ומבקר את דבריו של אסף ליברמן מנקודת המבט של ההצטלבות, שבין מזרחיות ומגדר, ובאופן יפיפה, שמחבר את האישי לפוליטי, פורש את סיפורו "האישי" שלו, תוך דגש על ההיבטים הקולקטיביים והפוליטיים של הדיכוי האשכנזי נגד המזרחיות.

מומלץ וחשוב לקריאה. ולהלן הלינק לרשימה:

http://www.haokets.org/2013/02/03/הדיסוננסים-שהרעימו-בשתיקתם-את-פסקול-ח/

אני ממליצה, וכיאה למזרחית, ממליצה בחום ובאהבה

קלריס

פורסם בקטגוריה מחפשת אותך בפינה: פינת אירוח בחוג הסלון. | כתיבת תגובה

קלריס חרבון: בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות.

©

מאמר חדשה שלי בספר חדש "לקסיקון המחאה", שפורסם אף "בהעוקץ" לבקשת העורכות/ים.

מדהימה אותי העובדה, שגם כתיבה אקדמית, מלאת הוכחות, ולא שיש עליי כול נטל הוכחה פדגוגי לשכנע מוכחשות/ים ומכחישות/ים, מקבלת מקום של בוז והגחכה. במיוחד, כשאני כותבת על זה במאמר, על התגובות הרגילות של אשכנזיות/ים.

כאילו אני איזו קופה, שרק אתמול למדה לקרוא. זה מזכיר לי אירוע, שבו הקראתי ציטוט של בן – גוריון, שאמר עלינו, שאנחנו, קרי המרוקאיות/ים, כמו העבדים השחורים מאמריקה. סטודנטית קמה ואמרה, שזה לא ייתכן, והיא לא מאמינה. לא לזוועה של הגזענות של האיש הזה. היא לא האמינה, כי לדבריה: "בטח העתקת את זה לא נכון". והרי, אני בורה, שרק אתמול למדה לכתוב, נגמלה מטקסטים עם איורים ותמונות בצבעים, עם ניקוד מודגש, והעתיקה בטעות משפט, שצריך היה להיקרא אחרת: "המרוקאיות/ים הן/ם כמו הנורדיות/ים הלבנות/ים, זהובות/י הבלורית, שהגיעו מרצונן/ם החופשי לחופיה השמימיים של אמריקה". מזעזע. להיות מואשמת בבוז כזה, על היותי טיפשה, שלא יודעת להעתיק נכון. מה יש לאמר על זה? מה?

רק מוכיח, כמה האשכנזיות/ים לא קוראות/ים דבר, וכשבר הן/ם קוראות/ים, הן/ם עסוקות/ים בלהכפיש ולהתבכיין. בלעוות את הטקסטים. לא להתווכח עניינית, לגופו של עניין, מה גם שאין בדיוק על מה להתווכח. אפשר אולי להתווכח רק על האם זה היה מכוון או לא, קרי לעניין המניע. אין מה להתווכח עם העובדות. ובמקום הן/ם מתלהמות/ים לגופה של אישה. בואו נכפיש את הכותב/ת. נבזה אותה, נרדד את טיעוניה. נמעיט בערכה. נעשה לה הפחתה ורדוקצייה. הן/ם מתווכחות/ים עם עובדות/ים היסטוריות/ים ועכשוויות. מערערות/ים על האמיתות של הוכחות כתובות, מצוטטות, מובאות. מתגובות ריקות מתוכן כמו "גם ההורים שלי היו במעברה" ועד "לתפסיקו להתבכיין". תקראו את המאמר הזה, ואת התיזה שלי, הראשונה מסוגה במשפט הישראלי, ותראו, שיש תשובות גם לזה. כולן/ם מצוטטות ומובאות. כולן/ם מהממסד האשכנזי. מתווכחות/ים עם אמירות/ים של מקבלות/י החלטות גזעניות, וטוענות/ים, שאנחנו ממציאות/ים זאת. הרבה יש לאמר על גזענות. אבל, בורות וטמטום, זה כבר מביך. אתן/ם מביכות/ים אותי.

המאמר מבוססת על עבודת התזה שלי לתואר מוסמכת בפקולטה למשפטים בתל אביב, בהנחייתה של פרופ' דפנה ברק-ארז: השתכנות מתקנתנשים מזרחיות המתקנות עוול היסטורי ומחפשות בית – ניתוח ביקורתי של משפט נטול עבר (2007); ועל מאמר בנושא, "השתכנות מתקנת בדירות ציבוריות: נשים המתקנות עוול היסטורי". בתוך דפנה ברק-ארז ואח' (עורכות), עיונים במשפטמגדר ופמיניזם (הוצאת נבו, 2007), עמ' 413. 

קלריס חרבון

קלריס חרבון - התמונה של הרחוב שלי, השיכון הציבורי באשדוד,  שבו נולדתי וגדלתי.

קישור | פורסם ב- מאת | 2 תגובות

"על העיברון" – על עברית מעוורתת. "ממחייה" השפה העברית לפרענק'ינה איס אמחייה של השפה העברית.

קלריס חרבון. ©

מאחר וכ"ו בכיסלו (קרי ה – 10.12.2012) הוא יום פטירתו העברי של אליעזר בן יהודה, 90 שנים בדיוק, וה – 16 בדצמבר הוא מקבילו הלועזי, חשבתי, שזה הזמן להעלות את המאמר הזה.

פנו אליי לפני כמה שנים מעיתון "הארץ", ממדור "גלרייה", במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל שבוע הספר "העברי" (עברי מהו?) הסוקר מספר יוצרות/ים, אינטלקטואליות/ים ואמניות/ים שחיות/ים בחו"ל ויוצרות/ים, בין היתר, בעברית. זוהי הרשימה ששלחתי. (למאמר שפורסם ראי/ה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170848.html)

נתבקשתי לכתוב על תהליך הכתיבה בעברית במדינה "זרה". וזה בדיוק מה שאני עושה כעת – כותבת בעברית בסביבה שאיננה דוברת עברית, על איך לכתוב בעברית בחו"ל. יכולתי לכתוב על כמה זה קשה ליצור בעברית במרחבים דוברי שפות אחרות, ולמנות את הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית במקום שאיננו תומך, אפילו לא בשפת המחשב אותו קניתי בישראל. יכולתי, למשל, לתאר כמה העברית לעיתים נעלמת מרצף המחשבה, ומאיטה את יכולת הכתיבה, או כמה זה מבהיל במיוחד למי שרהוטה בעברית, שהיא לה כלי לביטוי וליצירה, להתקשות פתאום בלמצוא מילה זאת או אחרת.

אולם, התמקדות בהיבטים אלה של הכתיבה בחו"ל איננה העיקר עבורי. הקושי שלי ביצירה טמון בהיבט ראשוני יותר, מטרים. עמוק. זה הקשור ליחסים הדיאלקטיים והקונפליקטואליים שלי עם העברית עצמה. הנסיעה לחו"ל עימתה ואימתה אותי עם הקשר שלי לעברית, הן זאת שאני מדברת והן זאת שבאמצעותה אני יוצרת ומחפשת לי קול. גיליתי שהעברית מכאיבה לי ומעציבה אותי. תקופה ארוכה לא יכולתי ליצור בעברית. היינו שתינו במשבר זוגי ואני הרגשתי צורך להתנתק ממנה. להתגרש.

בחרתי, אפוא, שלא להתמקד בתיאור הקשיים "הטבעיים" הכרוכים ביצירה בעברית בחו"ל. כאישה פמיניסטית מזרחית הרואה חשיבות בניתוח קונטקסטואלי אתמקד דווקא בשאלה האפריורית: מדוע הרגשתי קושי לכתוב בעברית?

התשובה טמונה בנראטיב הפרטי-קולקטיבי שלי.

נולדתי בישראל למשפחה מזרחית. כמו משפחות רבות אחרות שהובאו לישראל ממדינות ערביות ו/או מוסלמיות, נכפתה עלינו עברית אחרת, אשכנזית, שלא התירה לנו להשתתף בעיצובה ולהשפיע על אופייה. עברית שחרתה על דיגלה הרואיות, וניצחון "החדש" על הישן והישֵן, "הגלותי", "הדקדנטי", ובעיקר זה "האוריינטליסטי". המזרחי. לא עוד עברית עם ח' וע'. עברית "נקייה" עם א' רפוייה. אברית. 

אליעזר בן – יהודה "החייה" את העברית. אולם, אותו אב"י דיכא את אבי ואימי שלי. אותי.

את העברית-המוגרבית (באופן אירוני פירושה מערבית הוא "מערבית"), עתיקת-היומין והמפוארת, הוריי ארזו עמוק אל תוך המזוודות, ופרקו אותה רק בחדרי-חדרים, בתוך הבית הציבורי שבו הן/ם ושפת אימן/ם נכלאו, מורשות/ים לצאת אל המרחב הציבורי ולדבר עברית נטולת עבר. העברית הפכה לעיוורית. מעוור(ת)ת כול מה שהוא מזרחי. כל מה שמזכיר את הערבי. סיכול אותיות קטן בין הע' לב' בערבית, והינה לנו עברית.

אני נולדתי הישר אל תוך העיברון. העברית, כך החדירו בי, היא האמצעי היחיד שלך, קלריס, להשתלב במרחב ולחדור אל "הכאן", "הישראלי". אם ברצונך להשתלב במרחב הציבורי וליצור, עלייך לדבר אותה, לאמץ אותה. לעבור תהליך כוזב של שיכנוז במסווה של עיברות. עיוורוּת. אנחנו עוורתנו. אולצנו ללבוש מסכה לבנה ולדבר עיוורית. רחוקה מהשפה של הורינו. כזאת שחוברתנו לחשוב שהיא העברית היחידה והלגיטימית.

אז התנגדתי. בניגוד להוריי, בעטתי בעיוורית וחיפשתי אחר עברית משלי. יצרתי בעברית תוך התנגדות. השתמשתי בה, כדי להתריס, להתריע ולמחות. בעטתי בה ובאמצעותה. אולם, זה לא הספיק. עדיין הרגשתי שהעברית איננה שלי. חוברתנו לחשוב ש"עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מאֹד", כפי שכתב ארז ביטון בשירו המאלף "שיר קנייה בדיזנגוף", איננה השפה שלנו. עברית "תקנית" היא זאת שמדוברת על – ידי אשכנזיות/ים, ששולטות/ים בה ובלגיטימיות לדבר ולכתוב אותה. העברית נוכסה על – ידי האשכנזיות כשפתה הרשמית ובבעלותה הבלעדית. כמו מועדון פרטי, אליו אנחנו הוזמנו תחת אשרות כניסה/שהייה זמניות, מוכיחות את "הצלחתו" של מפעל הקליטה הציוני.

בעיקר, חשתי גלות, כי לא היה בעברית גם משלי. רציתי להיות יותר משוכרת זמנית של העברית. רציתי שהיא תהיה גם שלי, ובעיקר שיהיה בה גם משלי. לא עוד ליצור בעברית, אלא ליצור אותה. אלא שלבצע זאת בישראל, חשופה לדה-לגיטימצייה תמידית, היה קשה. ברחתי לחו"ל.

הגעתי לנמל התעופה בלוד חמושה בעברית, כרטיס "הכניסה" והיציאה שלי ל/מישראל, תעודת "ההכשר" שלי במעברי הביטחון. עברית נקייה מחפצים חשודים, כמו ח' וע'. לאחר שהוכחה עבריותי, העמסתי אותה אל תוך המזוודות, והפקדתי אותה בידיה האמונות של נציגת חברת הנסיעות. תגית על המזוודות תרגמה אותי לאנגלית, הרמז היחיד למקום שממנו אני מגיעה, וכתובת למקרה שהעברית תאבד בדרך. יאללה', עברית, ניפגש בצפון אמריקה.

נפרדתי מהעברית ועליתי למטוס, קלה, ללא משא עודף.

הגעתי אל מעבר לים וקיבלתי את העברית חזרה, שמורה היטב במזוודותיי. הגיע תורי לפרוק אותה מהמזוודות וללבוש אותה חזרה. אבל, היא הכאיבה לי, הזכירה לי את שוליותי וזרותי בישראל. שמתי אותה על קולב, הכנסתי אותה לארון, ולבשתי כסות חדשה של זרות כפולה. זרות בתוך מקום חדש, והזרה מהעברית עצמה.

רציתי ליצור בשפה "ניטראלית", שאני בוחרת לדבר. לא זאת שמדברת במקומי ושמדובבת אותי. גם אם במחיר של זרות חדשה. העדפתי אותה על פני העברית. חיפשתי קול חדש. הישארי על הקולב, עברית! עכשיו תורי למצוא עיצורים, הגאים ומילים בשפה אחרת. אלבש אותך אולי מאוחר יותר, כשאצטרך לדבר אותך עם "הארץ". העברית שנכפתה עליי בישראל ושגזרה עלי זרות "בתוכנו" הכאיבה לי מידיי. העברית שכה מילאה את דפיי בישראל, דיכאה לי את חדוות היצירה. יצרתי רק באנגלית. רק האנגלית אפשרה לי לפרוק את הכאב. היא היתה מתנה עבורי. היא שחררה אותי מהמונופול של העברית עלי.

גם זה לא הספיק. עדיין חשתי בדידות. מה שהתחיל כצורך כמעט הישרדותי להע/אלים את העברית ולתרגם אותי ואת קולי לשפה אחרת, שתציל אותי מן הבדידות התרבותית-פוליטית שלי כמזרחית בישראל, המשיך למשהו הפוך, מדהים, משחרר. דווקא הבדידות הקשה שחשתי בשנים הראשונות באוניברסיטת ייל היא זאת שגרמה לי להבין, שהבדידות שלי, היא זאת שאני "סוחבת" כבר מישראל. זאת שהותרתי תלוייה על הקולב בארון. העברית. היא היתה בדידותי. הזרות בחו"ל אפשרה לי מרחב גדול של נשימה, ויכולת התבוננות פנימית על ישראל מחוץ לישראל. רק באמצעות האנגלית יכולתי להוציא את העברית מן הארון. אלא, שהפעם היא לא התאימה אותי למידותייה. הפעם התאמתי אותה למידותיי החדשות. המשוחררות.

עברתי תהליך הפוך לזה של הוריי. החזרתי לעברית את הערביות שלה. כדי להתחבר לעברית משלי, שלי, הצטרכתי להחזיר את העברית הנחבאת של הוריי אל מעבר לים. לכלוא את זאת שנכפתה עליי ולשחרר במקומה את זאת שאולצנו לזנוח. זאת של סבותיי וסביי זוהרה ומשה  בן – נעים, ושל קלרה ויצחק חרבון, של שנים רבות של שפה יהודית – מוגרבית, של שירה, קסידות, ואנדלוס.

עם הזמן למדתי לנצל את המרחק. החיים בחו"ל מאפשרים לי את מרחב הלגיטימיות לכתוב בלי שיפוטיות ובלי הגחכה, רחוקה מספיק, כדי למצוא קרבה לעברית. בהשאלה הפוכה מרבי יהודה הלוי, את ליבי המזרחי לא מצאתי במזרח, אלא בסוף מערב. ובהשמיטי את ה-מ' מה"מערב", יכולתי להתחבר לערב. למגרב.

בדומה לדמות משירו של ארז ביטון גם "אֲנִי אוֹרֵז[ת] חֲפָצִים/לַחֲזֹר לַפַּרְוָרִים/וְלָעִבְרִית הָאַחֶרֶת". אלא שבניגוד לה, אינני חייה בשני יקומים מנוגדים, האחד של העברית "המעודכנת" והאשכנזית, והשני של "העברית האחרת", "השולית", שחוזרות/ים אליה בהיחבא ב"שָעָה אַפְלוּלִית". את העברית המזרחית שלי אני חושפת לאור היום, ויוצרת עימה בכול שעות היממה, גם כאשר אני נמצאת במרחב מדבר אנגלית. הפסקתי להתבייש. כמה טראגי. העברית הפכה למפלט עבורי רק עם היציאה מערבה מישראל שבמזרח.

נסעתי כדי למצוא מפלט מהעברית שנכפתה עליי "שם" בישראל, והעברית הפכה למפלט שלי "כאן" בחו"ל. רק שהפעם העברית לא מנכסת אותי. אני מנכסת אותה. העברית לא כותבת אותי יותר. אני כותבת אותה.

יצחק חרבון, סבי ז"ל - מרוקו 1950 - הקניין הראשי של קמח.

יצחק חרבון, סבי ז"ל – מרוקו 1950 – הקניין הראשי של קמח. הצרפתית, זאת הקולונייאליסטית, דווקא, היא זאת שהחייתה את סבי וכיבדה אותו.
פורסם בקטגוריה מחשבות ניעורים........ | 8 תגובות

את לא מוכשרת, את פריחה, תמיד פריחה!!!! סיפור מן המרקע על תנועה מזרחית אחת גדולה, זאת של האגן והירכיים: טייסים, אשכנזיות הטובות לטייסים ואלה שלא טובות בכלל לכלום – מזרחיות שלנצח תקועות בירכיהן.

קלריס חרבון. ©

דבר לא השתנה על המרקע. נשים עדיין ממלאות את תפקידן "הטבעי" ככובסות, מעין שפחות מודרניות המתלבטות בין מוצר צריכה זה או אחר. את שדה הכותנה האמריקאי מחליף המטבח האמריקאי. את השוט מחליף הילד עם החולצה המלוכלכת ו/או הפרצוף הרעב. את הציות הפטריארכאלי והפחד מן העונש מחליפים רגשות האשם "האימהיים". הן מוצגות כמי שיכולת הבחירה הטבועה שלהן מתנקזת, יחד עם מי השטיפה של הרצפה, אל חור הניקוז של ההתלבטות בין אבקות כביסה ונוזלי רצפה. נו, אכן יכולת בחירה. את תקרת הזכוכית אנחנו יכולות למרק עם תרסיס שמשות זה או אחר.

מזרחיות/ים מקבלות/ים תפקיד אחר, אפרופו אחרות, על המסך. הן/ם לא עושות/ים לביתן/ם. (שהרי את הבית הציבורי שלהן/ם הן/ם עוד לא הצליחו לרכוש מהחברה המשכנת). הן/ם ממלאות את תפקידן/ם כמאכילות/ים הלאומיות שמסוגלות/ים לבטא נהדר את הח' של החומוס ולהגישו אל השולחן בעינטוז מזרחי מלא בחום, אחראיות על הכרס השבעה, אך הבלתי מסופקת, של ההגמוניה האשכנזית, שעדיין רעבה לעוד הגחכה שיטתית שלנו. את החומוס אנחנו ממשיכות/ים לעשות באהבה ועם הרבה חום. להכין פסטרמה, לעומת זאת, צריך יותר מחום ואהבה. כפי שעולה מן הפרסומת האחרונה של זוגלובק, צריך תרבות ייקית עניפה מעוטרת בצלילים בווארים נעימים. תרבות לעומת פולקלור חמים ואוהב. נו, מה מחדש? המזרחי/ת מאכיל/ה ואת הקופונים על גניבת זכויות היוצרות/ים של מתכוניה/ו גורפת ממלכת אשכנז.

אבל, כשאת אישה מזרחית, או רחמנא ליצלן ערבייה, קורה דבר נוסף. אל הח' והע' מתווספות/ים האגן והגזרה המזרחית שלך, זאת שישראל מעולם לא תודה שכבשה, ושמעולם לא תוציא ממנה את חייליה. הגזרה שעל גופה חצאית סקסית עם שסע עמוק. השסע העדתי.

את לא עוד אישה בלבד, נחותה בשל מגדרה. את גם מזרחית, פריחה, עם נחיתות כפולה, משולשת מרובעת והזרוע עוד נטוייה. קימברלי קראנשו, חוקרת משפט, גזע ותרבות שחורה-אמריקאית טבעה לפני עשרים שנה את המושג "Intersection" בהקשר של נשים שחורות בארה"ב וטוענת, כי התמודדות עם דיכויין מחייבת הכרה בייחודיות של דיכויין. חוויית הדיכוי של אישה שחורה אינה דומה לחוויית הדיכוי של אישה לבנה, מאחר שמופעלים עליה מנגנוני דיכוי מצטברים הנחתכים, בין היתר, על בסיס של מגדר וגזע גם יחד. יפים לכאן דבריה המאלפים של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק: "מובן שאם את ענייה, שחורה ואישה, הרי שעונשך משולש…" (ראי: גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק "כלום יכולים המוכפפים לדבר?" תיאוריה וביקורת 7 31, 51 (1995)).

כך גם בישראל. לעומת גברים מזרחים, על נשים מזרחיות (וכמובן שאת אותה אבחנה ניתן להחיל אף על נשים פלשתינאיות עם אזרחות ישראלית, אתיופיות והזרוע עוד נטוייה……..) מופעלים מנגנוני דיכוי והדרה נוספים, מורכבים ורבים יותר והן מופלות לא רק על רקע מזרחיותן, אלא אף על רקע מגדרן כנשים הן על – ידי גברים אשכנזים ואף על – ידי גברים מזרחים. (ראי: הנרייט דהאן-כלב "מנוחשלות: עיוורון מיגדרי בתיאוריות פוליטיות ושקיפותן של נשים מזרחיות" סוציולוגיה ישראלית 4 (2) 365-288 (2002)). בנוסף, הפמיניזם המזרחי מצביע על מנגנוני דיכוי נוספים המופעלים על נשים מזרחיות על – ידי נשים אשכנזיות. כך למשל, הפמיניסטיות המזרחיות טוענות, כי השיח הפמיניסטי הישראלי/אשכנזי לא מודע לשלל המורכבות המאפיינת נשים מזרחיות, מבליע את ההיבט האתני שלהן, מותיר חלקים אלה בזהותן שקופים ומתעלם מההיבטים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים של הנשים המזרחיות כגורמים למיצוב הנחות שלהן בסולם החברתי. הנרייט דהאן – כלב טוענת למשל, כי באמצעות ההארה של הגורמים אלה ואחרים נוכל לגלות, כי ישנה הירארכיה פנימית של יחסי כוחות הגמונים בתוך אותה קבוצה המנסה להילחם על שוויון. (שם). תפיסת השוויון הפסאודו אוניברסליסטית (פרטיקולאריסטית, בדלנית ומבדילה אם באמת חושבות/ים על זה) בהן נוקטות הפמיניסטיות האשכנזיות למעשה מטמיעה את המזרחיות ומאלימה קולן, ממש כשם שהאימרה "כל בני האדם שווים" מתעלמת מהמימד המגדרי. המחנה הפמיניסטי – אשכנזי בישראל, על מחקריו המאתגרים את מקומו של המשפט בהבנייה המגדרית, אינו מכיל באופן מספק את המזרחיות ואינו מדבר בשפתן ממש כפי שמשפט המדינה אינו מדבר בשפתן ואינו מכיר בתודעה הקולקטיבית השונה שלהן.

תוך הסטת המבט מן הפרסומות שעל המרקע הישראלי, ראינה/ראו למשל מה קורה בכמה סדרות ישראליות שמוצגות בשנים האחרונות בישראל. סדרות הדגל של הרשתות שמפיקות אותן. רבות ניתן לכתוב על ההגחכה של מזרחיות/ים בתוכניות סאטירה אלה ו/או אחרות. המזרחי מדומה לקוף מגוחך ("סגן ראש – עיריית רעננה", זה שאוהב בננה), בעוד שהאשכנזייה היא בסך הכול צפונית עם דיבור מצחיק, שיכולה יום אחד אף להיות חברת – כנסת חביבת השמאל/מדיום טוק. אני רוצה להתמקד דווקא בשתי סדרות אחרות. בעיקר "הישרדות" ו"נשות הטייסים".

"הישרדות" על שלל שלוש עונותיה הראשונות מספקת הצצה אל המאקרו "הישראלי". ממש כמו בספרו של ווילייאם גולדינג, "בעל זבוב", חבורה של ישראליות/ים מוצבת יחד על אי בודד ומתחילה במסע של הישרדות תוך הבנייה של אבחנות יוגניות בין גזעים עליוניים של חזקות/ים לעומת מוחלשות/ים. המוחלשת מוקעת ומוקאת. החזק/ה שורד/ת. הכלים שברשותה/ו הינם נעיצת סכינים, עלבונות, הכפשה, הדרה, ובעיקר סקסיזם וגזענות. באופן כללי, נשים בהישרדות "זוכות" ליחס משפיל ביותר, הנחתך תמיד בהקשר של מגדר יחד עם קבוצת זהות אחרת כמו גיל, השכלה, מעמד ועוד. נשים כמו דיווה (דמות מן העונה השנייה) שחוצות את הגיל "המותר", זה שמעל 22-30 נחשבות לזקנות (!!), שיכולותיהן ההוריות מוטלות בספק חדשות לבקרים; בלונדיניות הן לבטח דוגמניות "קלות דעת" והציפייה מהן, אם ישנה כזאת, היא אפסית, למעט, כמובן, המרצת הטסטוסטרון של שאר חברי הקבוצה ו/או הצופה.

כשאת בנוסף לכול גם מזרחית, את הופכת להיות הפריחה. ואינני נכנסת כאן לשימוש הציני והגזעני במושג פריחה. קראנה/קראו את השיר של פרופסור סמי שלום – שטרית, בכדי להבין כמה "פריחה הוא שם יפה".

כך קרה למירית ועקנין מן העונה השנייה. מירית היא אחת הנשים שהתאהבתי בהן על המרקע. היא אישה מדהימה, חכמה, אינטליגנטית, יפה, מוכשרת, אסטרטגית, חזקה ורגישה. אלא, שעל המרקע, היא הוצגה תמיד כמי שזהותה נחתכת רק על מזרחיותה. דמות חד מימדית של פריחה רגישה, מלאת לב גדול, חום ואהבה, עם משפחה חמה, שמתגעגעת לערבי שישי בביתה שבלוד, לאוכל של אימא שלה ולסבתא מרי, שעל שמה היא קרוייה. הדמות החכמה, המוכשרת, האסטרטגית נע/אלמה לה בינות לריחות הדגים המרוקאיים של יום שישי. לכול אורך התוכנית, לרבות לאחריה, שאר המתמודדות/ים תפסו את מירית כפריחה מלוד. כזאת שקונה את בגדיה ברחוב אלנבי בתל אביב – יפו (וסליחה על "הדחיפה" של יפו אל תוך ההגדרה של העיר המלבינה). גם אלה שלא השתמשו במילים אלה, ודווקא אהבו אותה, אהבו אותה בדיוק מאותו מקום של התגזענות, קרי היותה חמה ואוהבת, ייצרית, ו"ראשונית". חייה ממש. אפילו כשאת אהובה, החיבה אלייך נובעת מאותו מנגנון אנוכי של דיכוי ושליטה שאינו רואה בך כלום חוץ מהיותך השמיכה הלאומית שמסוגלת לחבק ולהאכיל בו זמנית. גיא גיאור, אחת הדמויות הבולטות, התחבר למירית והפך לחברה הקרוב בתוכנית. רבות/ים קיוו כי יהפכו לזוג. על פניו נראה היה כי הוא מחובר אליה ואוהב אותה. אלא שצפייה ביקורתית מראה, כי "החיבור" הזה היה חסר כבוד וקבלה. הקשר עם מירית, כך אמר, הוא אינטואיטיבי. היא נשמה ממש. וכך למשל הוא אומר על הקשר עם מירית: "כל מה שהיה באי היה מאוד כן […….]. יש אצלה [מירית, ק.ח.] דברים שפחות מושכים אותי, כמו ה'נשמה' וה'כפרה'." היחס אליה הוא כמו אל כול ילידה אחרת, כזה שלא ניתן להסבירו בהקשרים של חיבורים קוגניטיביים אחרים, כמו היותה חכמה ואסטרטגית יותר מכול איש/ה אחר/ת בתוכנית. אלא כזה שניתן להגדירו במושגים זואולוגיים ממש של חיבור מהבטן. רק מהבטן. חיבור שהוא אינטואיטיבי בלבד.

לעומתה, נטע-לי זלצרמן, נסיכה אשכנזייה מצפון תל אביב – יפו היא הביצ'ית הלאומית. אלא שפה קורה דבר מעניין. נטע-לי אומנם "זוכה" לסופרלטיבים סקסיסטיים ומיזוגיניים של "ביצ'ית" שנואה וקרה, כי רק כך ניתן להתמודד עם אישה חזקה. תפיסת יחסי הכוח מחייבת את הכנסתה אל קטגוריית הבי'צית, בעוד שגברים נתפסים כמצליחים, כחזקים, לא כאלה שדורכים על גופות בדרך אל חבר – הדירקטוריונים. אלא, שהיותך ביצ'ית הוא סופרלטיב שניתן לך רק מעצם היותך אשכנזייה. כי היותך כזאת משמעו היותך מוכשרת ואסטרטגית מספיק לסוג כזה של סקסיזם. מזעזע אבל נכון.

אז אוקיי, קראנו לך ביץ', ואוקיי את שנואה. אבל, דבר לא יכול להיאמר על כישרונך וכישורייך כשחקנית חזקה ובעיקר ראוייה. "זכית" בזכות להיקרא "ביץ'". הלוואי שהיו אומרות/ים עלינו, המזרחיות, שאנחנו בי'ציות. גם אני רוצה להיות בי'צית!!!! להיקרא ביץ' אומנם נובע מהפלייתך כאישה, אבל, בהירארכיית הדיכוי, להיות ביצ'ית כנראה עדיף, טוב יותר, מלהיות רק פריחה. את מופלית לרעה. אין ספק. אבל, רחמנא ליצלן, את לא מופליטה לרעה.

מירית, לעומת זאת, נותרה בפריחיותה. תקועה באינטואיטיביות שלה. אין לה יכולות של שורדת "אמיתית" באי/בישראל. העובדה שמירית הגיעה לגמר הישרדות לא מספיקה בכדי להכתירה כשורדת מוכשרת. לכול אורך הדרך היא נתפסה כמי שרכבה על גבם של אחרים, כמו גיא גיאור. את לא טובה מספיק. הטוב שלך תקוע בסמיכות הנצחית של טוב – לב. אז את טובת – לב, ביג דיל. זה תפקידך. את תמיד תישארי פריחה. מירית היא המטאפורה של כול אישה מזרחית בישראל שחייה בהישרדות תמידית, לא כזאת שנגמרת אחרי חודשיים על אי בודד. אלא כזאת קבועה שגוזרת עלינו אי בודד בתוכנו ותבל של טורפות/ים מסביבנו. לנצח נישאר פריחות, גם אם חלילה את דוקטורית למשפטים ו/או כותבת אחד.

שזה לא יטעה את הקורא/ת. תפיסת האינטואיטיביות הזאת נובעת דווקא מפחד. מירית, כול המיריתיות בישראל, מאיימות. הכרה ביכולותיה "האשכנזיות" מהווה הכרה בהיותה אישה, ואישה מוערכת, ומערערת את גבולות השיח הבינאריים של נאורות וכישרון לעומת אינטואיטיביות. היא מאיימת, כי היא שוברת את המשבצת שמתוכה קל להתייחס אליה, המסעודה עם הסלים שקל לחייך אליה בחמלה לבנה של כובשת נאורה שמתרגשת מיכולותיה המדהימות לבשל ולארח בחום ואהבה. המשיכי להיות השדה שממשיכה למזוג עראק מתוך הבקבוק שלתוכו הוכנסת ובתוכו נכלאת. אל תעזי לשחרר את עצמך מתוכו. אם את מזרחית, בואי נדחוף אותך אל קטגוריית הפריחה, כי כך קל להתמודד איתך. האיום שלך גדול. גדול מידיי. מה פתאום שנודה בהיותך מאיימת? מה פתאום שנבטא את האיום הזה במושגים של כוח, של ביצ'יות? יו, כמה שזה חולני, שאנחנו אפילו לא ראויות מספיק לביטויים מיזוגיניים שכאלה. בואי נבטא את הפחד ממך בדיוק באמצעות אותם המושגים שיצרנו בכדי ליצור אותך ולהמשיך לכונן ולדכא אותך. בואי נאבחן אותך בדיוק באותן הגדרות קליניות חולניות של דיכוי. בואי נדבר אלייך בשפה שאת מבינה (או שמא מרגישה, כי להבין איננו הרי משהו שאנחנו מסוגלות לו), זאת שאת חייבת להמשיך להבין. מה פתאום שנתחיל לדבר במושגים אחרים? מה פתאום שתתחילי לדבר בשפה שאיננה שלך? המשיכי להיות מירית המוכרת, זאת החמה והרגישה, כזאת שהצופות/ים הכתירו אותה בתור מלכת "עידן התמימות". כמה אירונית ההגדרה הזאת. אכן, מזרחיות תקועות בעידן של תמימות. כזאת שניתן לקרוא לה בשם אחר: התודעה הכוזבת שלנו. תודעה כובסת.

בהישרדות 3 המהלך הזה ממשיך לקרות. רק שהפעם יש מעט "תקווה". המרוקאית שמצליחה להגיע לגמר, ליאורה גולדברג, אקוקה לשעבר, דווקא מוכתרת כביצ'ית הקרה. ליאורה, גם היא אישה מדהימה. אישה חזקה, חכמה, פמיניסטית, יפה וקוראת תיגר.

היחס אליה מרצד בין החיתוך שבין מגדר למזרחיות. היא מוכתרת כמרוקאית העצבנית, כפועלת אך ורק מתוך אינטואיציות, אפרופו אינטואיטיביות, "מזגזגת" (מושג "הישרדותי"), לא צפוייה ולא עקבית. ובעיקר אימא לא טובה. אלה תמיד מקושרים אל מזרחיותה. היותה המרוקאית מנתניה. אפילו היא "מודה" לא אחת באשמה. אלא שבהקשר שלה, היא גם נתפסת כבי'צית קרה. האם המזרחית הצליחה לחצות את הקווים ולזכות בזכות להיקרא ביץ'? האם היא לא "מופליטה" יותר על רקע פריחיותה? לא נראה כך. כמו שביטאה זאת היטב ליאורה בעצמה, מה לעשות, השתאכנזתי היא אומרת. רק כך תוכלי להיקרא ביץ'. אלא שמבחן המציאות המרה שלנו מראה לנו ששיכנוז שלנו מעולם לא יקנה לנו את כרטיס הכניסה אל פנתיאון "הישראליות", וטוב שכך. כי כמו עם עידן התמימות של מירית, גם זוהי תודעה כוזבת.

פתאום, כבר לא בא לי להיות בי'צית. רוצה להמשיך להיות פריחה.

ומעידן התמימות אעבור אל "מלחמת הכוכבות/ים". "נשות הטייסים" הינה סדרה יומית המשודרת אף היא בערוץ עשר. אני חייבת להודות שהכרחתי את עצמי לצפות בסדרה הזאת. ואינני מתנצלת על עצם הצפייה בטלנובלה. אני מתנצלת על הצפייה בסדרה הספציפית הזאת. רבות ניתן לכתוב על שמה ותוכנה של הסדרה הזאת. סדרה שמזכירה לנו את הסיסמא המזעזעת של "הטובות לטייסים", שהם כולם כמובן אשכנזיים. סליחה, עם שמות מעוברתים, למעט טייס מזרחי אחד, סיטון שמו, הכי חורז וקרוב לביטון שתקבלו, שגם אז מתואר כאיש ארכאי, שמדכא את אישתו על רצונה ללמוד, פרימיטיבי שאוהב "נשים קטנות" וצייתניות, ללא חשבון בנק, ושמבשלות דגים חריפים ומפרום. מה לעשות, אולי אפשר להוציא את המזרחי מהסירים של האימא המזרחית שלו, אבל, גם כשהוא טייס, בלתי אפשרי להוציא ממנו את הסירים.
גם כאן, ישנה הירארכייה שנחתכת על מגדר ומזרחיות. ישנה חלוקה ברורה בין אלה שטובות מספיק לטייסים ואלה שטובות "מספיק בקושי". טובות פחות. טובות ולא טובות בכלל.

הסדרה מתארת את חייהן של מספר נשות טייסים בבסיס חיל – אוויר בישראל. נשים משועממות, על עקבים ובגדי מעצבות/ים. אלה נשים שבוחשות בקדירה, תככניות ומניפולטיביות. נו, ממש הטובות לטייסים. ולי לא נותר אלא לתהות לאן באמת הולך תקציב ישראל, על חשבון משלמ/ת המיסים. מסתבר שהוא לא מיועד רק לקנייה של עוד מטוסים. הוא גם אחראי על הגרדרובה של נשות הטייסים. בחיים האמיתיים של טייסים ונשותיהם, אין לי כול בקיאות ו/או עניין. ייתכן שנשים אלה הצליחו לנצח את מסגרת יחסי הכוח שמותירה אותן "נשותיהם של" והן מסוגלות לרכוש בעצמן את בגדיהן. אבל, בסדרה הזאת, בכול אופן, אף אחת מן הנשים האלה לא עובדת (ואינני חלילה מקטינה את מעמדן של נשים שאינן עובדות "מחוץ לבית". "הישארותך" בבית לא מקטין מהיותך עובדת לכול עניין ודבר. להיפך. והיותך עובדת – בית ("עקרת – בית") לא מוריד מהיותך אישה חזקה ופמיניסטית. אלא, שאין זה המקרה בענייננו). מה גם שאלה "הראויות" מגיעות ממשפחות אשכנזיות מיוחסות של שגרירים (ולא שגרירות?!) ורופאים (ולא רופאות?!) בעלי שם עולמי (מה שאולי "מרגיע" אותי בהקשר של התקציב הישראלי. אולי בכול זאת, התקציב לא הולך לקניית בגדים יקרים…..). רק כך את טובה לטייס. מועדון סגור של אליטה שמחייבת אילן יוחסין ראוי כתנאי קבלה הכרחי טרם קבלתך אל שורותיו, הן כטייס/ת והן כאשת טייס. מועדון שעסוק בלהרבות את זרעו ולייצר עוד טייסים, כפי שמתואר בסדרה. אבות ובנים באותה טייסת.

אבל, מסתבר שלא כולן טובות מספיק. ישנה דמות אחת, שהצליחה לשבור את מסורת הטובות לטייסים. דניאלה היא ענייה מנתניה (נתניה שוב פעם. מה יש להן/ם מנתניה? "ברוך" בן – גוריון יש לא מעט ישובי – ספר ועיירות – פיתוח אחרות/ים) "שתפסה" טייס. אומנם היא לא מוגדרת כמזרחית, אבל, ברור שהיא כזאת. כאילו ששימוש במושגים כמו פריחה ועממית יכול להעיב על יכולות ההיקש של הצופה להבין שהמדובר במזרחית. אפילו שימוש בשפה מעמדית של עוני לא מצליח לעוור אותנו לגמרי. לעוני שלה, כמו לעוני בישראל, יש צבע. זה ברור שהיא המזרחית "בעלת המזל" ששיחקה אותה, כשתפסה טייס. מה כבר פריחה מנתניה יכולה להיות? הונגריה?
במסגרת החיתוך של מגדר ואתניות, דניאלה "מצליחה" להערים על הגבר האשכנזי, זה שמדכא אותה. הרי אותו היא יכולה להשכיב כמו יעל וסיסרא. אותו היא יכולה כבייכול לנטרל על – ידי המיניות שלה. אבל, את האישה האשכנזייה היא לא מצליחה לרמות.

נשות הטייסים קוראות לה "עממית" משכונת מצוקה ופריחה, שמשכיבה את כולם. דניאלה תקועה במקום היורוצנטרי שמיועד לה, זה של הילידה הסקסית עם ענטוז מלא מיניות ואוריינטליזם, שרק בזכותו יכולה היתה "להפיל" טייס ולקחת אותו "בשבי". כמי שחייבת להיות אקטיבית ומלאת רמייה תוך שימוש במיניותה. אחרת אין כול הסבר לאיך לעזאזל הכירה טייס מלכתחילה, השתחלה אל מיטתו, והצליחה לגרום לו (!!) להתחתן איתה. הילידה איננה חסודה כמו הכובשת. היא פרוצה שהמיטה היא הדרך היחידה שלה לחדור אל, ולהיחדר על – ידי, "הכאן" ההגמוני. לא פלא שהיא היחידה בסדרה ללא ילדות/ים. כול שאר הדמויות הן אימהות מהוגנות ו/או כזאת שעוברת טיפול הפרייה. הן ממלאות את תפקידן כרחם הלאומית שאחראית על הייצור של עוד חיילות/ים. הן מדברות דרך הרחם, מוגדרות ומגדירות דרכה, ודניאלה לא מפסיקה לדבר דרך הוואגינה שלה. דניאלה לא ממלאת את תפקידה נאמנה. לא רק כי היא לא יולדת, אלא כי היא לא טובה מספיק להיות אימא לילד/ה של טייס. ואולי טוב שכך. וכי מה טוב לנו בעוד טייס/ת?

ההגזעה שלה בסדרה על – ידי שאר הנשים האשכנזיות נראית חמורה מזאת של הגבר האשכנזי. כאן היא לא מדוכאת רק כאישה וכמזרחית, כשהמימדים המזרחיים והמגדריים הם, גם לבדם וגם בנקודת החיתוך שלהם, הניגוד הגמור לזה של המפלה. כאן היא מדוכאת כאישה – מזרחית כאחת, כשהמגדר הוא נקודת השקה/דימיון/זהות עם המפלה: היא נחשפת לגזענות נשית – אשכנזית נגדה. יש שתאמרנה שאף זאת מניפולצייה גברית של "סכסוך" בין נשים. אלא שניתן לומר שדיכוי של אישה על – ידי אישה חמור מזה של גבר אשכנזי, שכן אישה אשכנזייה משתמשת לא רק באתניות כמימד מפלה, אלא אף במימד המגדרי שאותו היא חולקת עם המיעוט לשם הפלייה והגזעה כפולה שלה. היא מחברת בין הילידות של דניאלה לבין הוואגינה שלה וכולאת את שתי הזהויות בלימבו בלתי אפשרי לשחרור. מזרחיותך קובעת את נשיותך, וזאת תקועה בירכיים שלך. אין דרך אחרת. את אישה, אבל תקועה בוואגינה שלך. המזרחיות קובעת את סוג "הנשיות שלך", זאת שתקועה עמוק באגנך. כמו "המשולש הקדוש" הפוקוייאני של מין, מגדר ומיניות שנתפס כקשר טבעי לכאורה, ניתן להבחין כאן במשולש מעוות של מזרחיות, מגדר ומיניות. בהשאלה מהתיאוריה הקווירית שמערערת על משולש זה, העובדה "הביולוגית" ממש של מזרחיותך, קובעת את מגדרך, וזה קובע את מיניותך. אלא שבהקשר של המזרחיות ניתן להוסיף צלע נוספת למשולש ולהופכו למרובע: מגדרך קובע לא רק את מיניותך, אלא גם את סוג מיניותך. הכרה בדניאלה כדמות לגיטימית מערערת על שדות הכוח האלה, פורצת את גבולות האתניות והמיניות השרירותיים שלתוכם הוכנסה ובתוכם היא כלואה, ומפצלת אותם. אז עדיף שתישאר פרוצה ולא פורצת גבולות.

זה עבורי ועבור לא מעט כותבות ביקורתיות של גזע חמור אף יותר מהגזעה של גבר אשכנזי. אני כותבת זאת תוך הבנה של המורכבות של השיח הזה, שכן מדוע נדרשת המוכפפת לגלות תמיד סולידאריות למי שחולקת איתה את אותו איבר הנאה/רבייה. מיתוס האישה הביולוגית, כפי שזה נקרא בספרות, מחייב כבייכול הזדהות מיידית בין כול הנשים. אלא שכאן, לא מדובר אפילו במעט הזדהות. אז את לא חייבות לגלות סולידאריות, בסדר, אבל למה את צריכה לגלות עוינות ותיעוב של ממש?

דניאלה היא הדמות הרעה בטלנובלה, תככנית ומניפולטיבית. כמו ליאורה היא "מצליחה" להיקרא ביץ'. אלא שכמו ליאורה זה לא מספיק, בכדי לקבל לגיטימצייה וכבוד משאר הדמויות בסדרה, שהן ביצ'יות לא פחות ואף יותר. להן יש לגיטימיות. הן נלחמות ברוע של דניאלה, שהוא לא אחר מהעממיות שלה. הן "הטובות לטייסים", ודניאלה היא זאת שמעניקה "טובות הנאה" לטייסים. אז כן, דניאלה יכולה להיקרא ביץ', אבל, כזאת שלא מקבלת אישור והכרה על כישוריה ככזאת. את ביצ'ית, אבל זה לגיטימי ונסבל כול עוד את אשכנזייה. אז, ורק אז, את מוכשרת. אם את מזרחית, הביצ'יות שלך כבר פחות מכובדת. הביצ'ית האשכנזייה מפעילה את הראש. את הביצ'ית המרוקאית מפעילה רק את ירכייך. הרי את לא בת אצולה לבנה שראוייה להיות אשתו של טייס. זה חייב להיות טוויסט של הטבע ו/או תנועה של רגלייך. בסופו של דבר, בחיבור עם המזרחיות נגזר עליה תמיד אות קלון הפריחה. זאת ביצי'ות שהיא איננה תוצר של כישרון, כוח לשנות, תעוזה ותיגר, אלא אך ורק כזאת שמחייבת עבודה טובה של האגן. שיש לה מטרות מלוכלכות ונוטפות זימה. איזה הסבר אחר אפשר לתת לתעוזה של מזרחית?
מה שאירוני הוא שרדידות, שיעמום וחוסר מעש מוצגים בסדרה כפרמטרים היחידים "לתפוס" טייס, כול עוד את אשכנזייה. כשאת מזרחית, סליחה ענייה מנתניה, את חייבת כישורים אחרים, כישורים של אישה שהיא הכלאה של מדוזה ונמסיס, הנעה בין נקמה, הרס וזריעת פחד. ואני חשבתי שזאת למעשה ההגדרה של טייס……….. מצחיק אותי, שההגדרה האשכנזית להיות אשת טייס "אמיתית", כזאת שאין עוררין על אילן היוחסין שלה, וכזה שהוא חלק ממעגל החיים הטבעי, הראוי, הנכון, זה שמרבה את זרעו של הגזע העליון, תרתי משמע, הינה אישה משועממת, על עקבים ובגדי מעצבות/ים ועם עברית משובשת.

בדיוק החיתוך של גזע ומגדר. כאשר המגדר נחתך עם צבע, אתניות ו/או גזע, הביצ'ית המזרחית, מסתבכת לא רק עם "הגבר" השלט, אלא גם אם האישה האשכנזייה שמחברת בין עדתה לירכייה. היא למעשה מוקעת בשל עדתה, ומקבלת סופרלטיבים נוספים, של פריחה, של עממית, של זאת מנתניה שלעולם לא תהיה חלק, לא רק כי היא נטע זר, אלא כי היא פשוט לא טובה. אז לפחות שהטייס וכול שאר חברי הטייסת ייהנו.

אז יקירותיי, ממש לפני סיום ולא של הישרדות, כמה מילים. אולי בהישרדות שעל המרקע זוכות/ים במיליון שקלים וברכב. אבל, בהישרדות שנגזרה עלינו בישראל ושאותה לא ניתן לסיים בטקס חגיגי ומפואר בקיסרייה (שהרי קיסרייה מיועדת רק לאשכנזיות/ים) ו/או בסינרמה, אין פרסים ו/או הוקרות. מירית היא פריחה שרוכבת על גבם של גברים אשכנזים בדרך אל הגמר, ודניאלה היא פריחה שרוכבת עליהם, תרתי משמע, וגם בדרך אל הגמר. אבל, תמיד פריחה. כמעט כמו השיר של פנינה רוזנבלום, "תמיד אישה". לא נותר לי אלא לומר לכן, המשיכו להחיות את התנועה המזרחית. גם את זאת של האגן שלכן. המשיכו להיות פריחות. היו גאות בפריחיות שלכן. אין מה להתבייש בה. אחרי הכול, זה אולי לא מספיק בכדי לזכות בגמר של הישרדות ו/או בכדי להיות אישתו של טייס מהולל. אבל, זה בהחלט שם יפה.

קלריס חרבון

images

פורסם בקטגוריה מחשבות ניעורים........ | 5 תגובות

בקטיגורייה זאת, אפרסם הגיגים והגיגות קצרות/ים על העולם. אינטואיטיבי משהו. ישר לאוויר הבלוג.

פורסם בקטגוריה פארק הג'ורה: רוצה, שהקול יהיה שלי!!!! | כתיבת תגובה